ע"פ 6144/02 שלומי ואנונו נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירת רצח, עבירה כהגדרתה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ). משהורשע כך בדינו נגזר עונשו של המערער, כדבר החוק למאסר עולם חובה.

הערעור שלפנינו ערעור הוא על הכרעת הדין, וטענת בא-כוחו המלומד של המערער, עורך-דין אביגדור פלדמן, היא זו, שלא הוכחו כל יסודות העבירה, ומכאן כי לא בדין הורשע המערער בעבירה זו של רצח. בראשית טען עורך-דין פלדמן לפנינו, כי נתקיימה בו במערער טענת ההגנה של הגנה עצמית וכי יש לזכותו מאשמה מכל וכול. ואולם בהמשך הטיעון ויתר עורך-דין פלדמן על טענת ההגנה העצמית - על צידנו שלנו נאמר כי בצדק ויתר על טענה זו - ומכאן שאיננו נדרשים לבחון טענה זו לגופה.

עיקר טיעונו של עורך-דין פלדמן היה זה, שלא הוכחה בנסיבות העניין כוונה תחילה של המערער להמית את הקורבן, וכי מטעם זה דין הוא שהמערער יזוכה מאשמת רצח ותחת זאת יורשע בעבירת הריגה. אכן, עורך-דין פלדמן הוסיף וטען גם טענה של קינטור, אך בנסיבות העניין לא נמצא לנו כי הוכחה טענה זו ועל-כן לא נידרש לה. השאלה היא אפוא אם הוכחה כוונתו של המערער, כוונה תחילה, כוונת מכוון, להביא למותו של הקורבן, אם לאו. בית-משפט קמא נמצא לו כי הוכחה אותה כוונה תחילה, ועורך-דין ארצי בשם המדינה ניסה לשכנענו כי אכן הוכחה אותה כוונה תחילה להרשעתו של אדם בעבירת רצח.

קראנו וחזרנו וקראנו את פסק-דינו של בית-משפט קמא; קראנו את טיעוניהם בכתב של בעלי-הדין; והוספנו ושמענו את טיעוניהם על-פה, זה בכה וזה בכה. אחרי כל אלה נתקשינו לגלות בראיות - הוא הדין בפסק-דינו של בית-משפט קמא - אותה כוונה תחילה שבלעדיה אין מעשה קטילה של אדם הופך להיותו רצח.

קריאת החומר שלעניין לימדה אותנו, כי המערער והקורבן נדברו ביניהם להיפגש לקרב-סכינים, ומשנפגשו אכן החלו בקרב-סכינים. היה זה הקורבן אשר פגע ראשון במערער, ורק לאחר מכן נעץ המערער את סכינו שלוש פעמים בגופו של הקורבן. אחת מאותן שלוש פעמים היתה הפגיעה הקטלנית אשר חתכה בליבו של הקורבן והביאה למותו. במהלך כל אותו קרב-סכינים היו המערער והקורבן קרובים אף צמודים זה לזה, ולפי התיאור של הקרב היה זה הקורבן אשר החזיק בחוזקה בראשו של המערער כלפי מטה בהוסיפו לחתוך בו, ואו-אז נעץ המערער את סכינו בכיוון מלמטה כלפי מעלה בגופו של הקורבן. כאמור, היה זה קרב-סכינים מתוכנן לאחר שהמערער והקורבן דיברו ביניהם להיפגש כדי לחתוך איש ברעהו, אך לא נמצא לנו, לא ברקע הדברים קודם אותו קרב ולא בקרב עצמו, כי נתגבשה בליבו של המערער כוונה תחילה להמית את הקורבן כנדרש בעבירת רצח.

רשלנות היתה כאן; פזיזות היתה כאן; קלות דעת ואדישות היו כאן; כוונה תחילה לקטילה לא היתה. משנמצא לנו כך, המסקנה הנדרשת מסקנה אחת היא: יש לזכות את המערער מעבירת הרצח ולהרשיעו בעבירת הריגה, עבירה כהגדרתה בסעיף 298 לחוק. וכך אנו מחליטים.

התיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי, לשמיעת טיעוניהם של בעלי-הדין ולגזירת דינו של המערער כאשר ייראה לו לבית-המשפט. המערער ימשיך לשהות במעצר, בכפיפות להוראות הדין החרות עד לגזירת דינו.

היום, ז' בשבט תשס"ה (17.1.2005).

ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

02061440_G09.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

אש