ע"פ 6186/12 סיסאי קסטה נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

1.

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 8497-11-11, כבוד השופטת צ' קינן ) מיום 10.6.2012.

2.

המערער הורשע ביום 18.3.2012 על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה על פי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) בנסיבות כאמור בסעיף 335 לחוק העונשין. על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, ביום 28.10.2011 בשעות הערב, לאחר דין ודברים בין המערער למתלונן, שהיו שניהם בגילופין, ולאחר שהמתלונן רדף אחרי המערער כשהוא אוחז בבקבוק, תקף המערער את המתלונן באמצעות בקבוק בירה שהחזיק בידו והיכה אותו בפניו. בעקבות זאת, נגרמו למתלונן שברים בעצמות הפנים ופגיעות נוספות בראשו.

3.

בטרם מתן גזר דין, שלח בית המשפט את המערער לקבלת תסקיר שירות מבחן, ממנו עלה כי להתרשמות שירות המבחן המערער אינו כשיר להשתלבות בהליך טיפולי במסגרת פתוחה. בגזר דינו, עמד בית המשפט על חומרת העבירה, וכן שקל לחומרה את עברו הפלילי המכביד של המערער ואת תסקיר שירות המבחן השלילי בעניינו. יחד עם זאת, לקולה שקל בית המשפט את נסיבות ביצוע העבירה, שנעברה בתגובה להתגרות של המתלונן בו, את נסיבות חייו הקשות של המערער, ואת הודאתו והחיסכון בזמן שיפוטי עקב כך. על בסיס זה מצא בית המשפט כי חרף הנסיבות לקולא, אין מנוס מעונש הנותן את הבכורה לרכיב ההרתעה, וגזר על המערער 30 חודשי מאסר בפועל שירוצו במצטבר לעונש המאסר בו היה נתון המערער בעת מתן גזר הדין, ובניכוי ימי מעצרו.

4.

מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן די משקל לעובדה שהעבירה בוצעה על רקע התגרות קודמת על ידי המתלונן וללא כוונה מראש. עוד טוען המערער כי חרף המלצת שירות המבחן כי יוטל על המערער עונש מרתיע, ניתן ללמוד מהתסקיר בעניינו כי הוא נכון להשתלב בהליך שיקומי וכי הוא רוצה להיגמל מהתמכרותו לאלכוהול. בדיון שבפנינו הדגיש המערער את נסיבות חייו הקשות שהובילו אותו לאמץ התנהגויות פסולות.

5.

במענה, סומכת המשיבה את ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. בהקשר זה, טוענת המשיבה כי גם בהתחשב בהתגרות שקדמה לביצוע העבירה, תגובת המערער לא הייתה פרופורציונאלית. עוד מדגישה המשיבה כי המערער הועמד שלוש פעמים לפני האירוע הנוכחי לדין בגין עבירות אלימות (באחד משלושת המקרים הסתיים ההליך ללא הרשעה).

6.

לאחר שעניינו בפסקי הדין של הערכאות הקודמות ובכתב הערעור, ושמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להידחות.

7.

כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל , בפסקה 11 (29.1.2009)). במקרה הנוכחי, אין מחלוקת כי העונש שנגזר על המערער אינו חורג ממתחם הענישה הראוי בגין עבירה זו (וראו לדוגמא ע"פ 1929/12 מדינת ישראל נ' מחאמיד (24.4.2012) (להלן: פרשת מחאמיד )). עיקר המחלוקת נסובה סביב השאלה האם נתן בית המשפט די משקל לנסיבות העבירה ולנסיבות האישיות של המערער. לא מצאנו כי נפל פגם במשקל שניתן על ידי בית המשפט לשיקולים השונים לקולה ולחומרה המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. בתוך כך, בית משפט זה כבר עמד בעבר על העיקרון על פיו יקשה על מערער להיבנות מהטיעון שהוא ביצע את מעשה האלימות במצב של שכרות כעילה להקלה בעונשו, וכן על כך שאף אם העבירה בוצעה ללא תכנון מוקדם, אין בכך כדי להפחית מחומרתה (וראו דיון בנושא זה ב פרשת מחאמיד ) .

8.

בהקשר זה, שקלנו האם יש מקום להקל בעונשו של המערער נוכח גילו הצעיר ונסיבות חייו הקשות (וכידוע, ככלל, כאשר מדובר בצעיר שחצה את סף הבגירות בסמוך לביצוע מועד העבירה, יש לתת משקל מוגבר לשיקולי השיקום, וראו לעניין זה ע"פ 7515/08 מדינת ישראל נ' גורין

(5.1.2009); ע"פ 8480/12 בלצאו נ' מדינת ישראל (23.1.2013) ). יחד עם זאת, נוכח עברו הפלילי המשמעותי של המערער, והמלצתו השלילית של שירות המבחן, לרבות בתסקיר המבחן המשלים שהוכן לקראת הדיון בפנינו, מצאנו כי אין מנוס מענישה מרתיעה. אנו מקווים שהמערער ישכיל לנצל את תקופת מאסרו כדי להשתלב באופן אפקטיבי בהליך טיפולי ולשנות את דפוסי התנהגותו המובילים אותו לשוב ולבצע מעשי אלימות.

סוף דבר, הערעור נדחה.