ע"פ 6189/00 יונל אטודוסיי נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות אינוס, כליאת שווא ושהייה בישראל שלא כדין. ההרשעה בשתי העבירות הראשונות התבססה על ראיות התביעה, ואילו הרשעתו בעבירה השלישית (שהייה בישראל שלא כדין) התבססה על הודאתו של המערער. בית המשפט המחוזי גזר על המערער שבע שנות מאסר, חמש שנים מתוכן לריצוי בפועל ויתרת התקופה במאסר על-תנאי. עיקרו של הערעור שלפנינו מופנה נגד ההרשעה בעבירות של אינוס וכליאת שווא; ואולם לחלופין, השיג המערער גם על חומרת העונש שהושת עליו.

המעשה בתמצית: המערער, עובד זר מרומניה, והמתלוננת (אשה כבת שישים) נפגשו בבית-קפה בתל-אביב. התפתחה ביניהם שיחה שבסיומה הסכימו לנסוע ביחד למסעדה ביפו. דרכם למסעדה התארכה בשל תקלות שאין צורך לעמוד עליהן. לבסוף, בשעת אחר חצות מאוחרת, סעדו את לבם ושתו גם יין. המערער הזמין את המתלוננת לביתו לשתיית קפה, והיא נענתה להזמנה. לדבריה, בהיכנסם לדירה נעל המערער את דלת הכניסה וחרף בקשתה לפתוח את הדלת הותיר אותה נעולה. אחר-כך ישבו על הספה וניהלו שיחה ארוכה, במהלכה התכבדו גם במשקה חריף שהיה בדירה. הבילוי המשותף הסתיים בכך שהמערער בעל את המתלוננת שתי פעמים, בהפרש זמנים קצר בין שתי הפעמים. אחר-כך יצאה המתלוננת לדרכה, נסעה ישירות למשטרה והתלוננה כי המערער אנס אותה.

המעשה, לגרסתה, התרחש לפתע: בעוד הם יושבים ומשוחחים הטיל אותה המערער על המיטה, פשט את תחתוניה, פיסק את רגליה בכוח וחדר לגופה כשהוא חוסם את פיה בידו. לאחר המעשה הראשון הרשה לה להשתמש בטלפון והיו ביניהם גם חילופי דברים אודות טענתה כי בעל אותה בניגוד להסכמתה. דקות ספורות לאחר מכן ביצע בה המערער מעשה אינוס שני, דומה לראשון בנסיבות ביצועו. המערער הכחיש גרסה זו. לדבריו, אמנם קיים עם המתלוננת יחסי מין, פעם אחר פעם, אלא שלגרסתו המעשים בוצעו בהסכמתה המלאה. בטענה זו התגונן במשפט. לחלופין טען, כי אף אם המתלוננת לא הסכימה למעשים, הרי שלא נתנה כל ביטוי לאי-הסכמתה, והוא לא יכול לדעת כי היא מתנגדת.

בית המשפט המחוזי קיבל את גרסת המתלוננת כמהימנה ללא סייג, בעוד שאת גרסתו של המערער דחה מכול וכול. בית המשפט מצא חיזוק לגרסת המתלוננת, בין היתר, בעימות שקויים בין שני המעורבים בשלבי החקירה. בערעורו על ההרשעה באינוס קיווה הסניגור המלומד לשכנענו כי הכרעת בית המשפט המחוזי בנושא אמינות העדויות, יותר מאשר התבססה על התרשמות השופטים מן העדים, התבססה על ניתוח גרסותיהם באמות-מידה של היגיון. בשל כך, לגישת הסניגור, יש בידי ערכאת הערעור להתערב גם בממצאים העובדתיים שלכאורה נסמכו על ממצאי מהימנות.

לא מצאנו מקום לבקש תשובה לערעור על ההרשעה בעבירת אינוס. הרשעת המערער בעבירה זו מתבססת בעליל על התרשמותם הבלתי-אמצעית של השופטים מעדויותיהם של הנוגעים בדבר, והבחינה ההגיונית של הגרסות אך באה לחזק את המסקנות שנלמדו מן ההתרשמות הזאת. יתר על-כן: גם אילו נדרשנו לבחינת הגרסות רק מן הפן ההגיוני, לא היינו מוצאים יסוד להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. מבלי להרחיב בפרטים, נבקש להדגיש, כי קביעת בית המשפט שהמערער ביצע את המעשים המיניים במתלוננת בעוד הוא חוסם את פיה בידו, סותמת את הגולל גם על טענתו החילופית של המערער כי לפחות לא היה מודע לאי-הסכמתה של המתלוננת למעשים.

ההרשעה בעבירה של כליאת שווא דינה להתבטל. כאמור, נעילת הדלת על-ידי המערער לא היתה לרוחה של המתלוננת, אך לא מצאנו בפרשת הראיות שמץ אחיזה להנחה כי הדלת, אף שננעלה, היתה נעולה בפני יציאתה של המתלוננת. לשון אחר: לא מצאנו אחיזה להנחה - שהיא עצמה מסתברת מיסודות העבירה - שאילו ביקשה המתלוננת לצאת מהדירה, התכוון המערער למנוע זאת ממנה.

עד כאן לעניין ההרשעה בדין, ומכאן לעניין העונש. נראה לנו כי העונש שהוטל על המערער אומנם הולם את חומרת עבירת האינוס, לפי מהותה ונסיבות ביצועה. אך לא מצאנו כי בקביעת עונשו של המערער יוחס משקל לנסיבותיו האישיות, ובכלל זה לעובדה כי הוא עובד זר המצוי בישראל באורח זמני וקיימת החלטה לגרשו מישראל בשל הימצאותו כאן שלא כדין, מיד עם שחרורו מבית הסוהר. לאור הנסיבות המיוחדות הללו, שבוודאי יש להן השלכה על מצבו האישי של המערער (יליד 1945), ומבלי לגרוע מהערכתנו הנזכרת שהעונש שהוטל עליו הולם את המעשים, החלטנו לקבל את הערעור על גזר הדין.

הערעור על הכרעת הדין מתקבל במובן זה שהרשעת המערער בעבירה של כליאת שווא מתבטלת, והמערער מזוכה מעבירה זו. הערעור על גזר הדין מתקבל ועונשו של המערער מועמד בזה על חמש שנות מאסר, שלוש שנים מתוכן לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי, כשהתנאי הוא כקביעתו של בית המשפט המחוזי בגזר-דינו.