ע"פ 619/08 יגאל טויטו נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

המערער, יליד שנת 1965, היה בן זוגה של ד.י. ילידת שנת 1986, במשך כשנתיים, ועד לחודש ינואר 2006. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי המערער עשה לו מנהג להתעלל בד.י. על ידי שימוש באלימות, איומים, שליטה במעשיה וכליאתה בדירתו. מפעם לפעם חיפשה ד.י. מקלט בבית הוריה, וכאשר שבה לדירתו של המערער, היא חזרה וסבלה מנחת זרועו, תוך שהוא מותיר סימני חבלה על גופה.

בחודש פברואר 2006 הכיר המערער צעירה נוספת – ש.ו., ילידת שנת 1987, והציע לסייע לה בפתרון מצוקותיה. עד מהרה החל המערער משליט גם על אשה זו את רצונו, עד שלבסוף דרש ממנה לקיים אתו קשר אינטימי תוך איום שאם לא תיענה לדרישתו – יבולע לה.

בהמשך, דרש המערער מש.ו. להיות זמינה בכל עת, והירבה להתקשר אליה, גם בשעות לילה מאוחרות, כשהוא מתבל את דבריו באיום לחבול בה ולהרוג אותה. כמו כן, דרש המערער מש.ו. להפסיק את לימודיה, אסר עליה להיפגש עם אחרים, ובכך פגע בפרטיותה. בתאריך 5.5.06 אילץ המערער את ש.ו. ללכת עמו למועדון, וכאשר ביקשה לשוב לביתה, הוא הגיב באומרו: "את בן אדם מת, אני לא אסבול התנהגות כזו מאף אחד, את לעולם לא תתחמקי ממני" . לאחר יומיים , התקשר המערער למתלוננת, ושעה ארוכה איים עליה באומרו שהוא לא יניח לה ויפגע בה ובהוריה, תוך נכונות לשלם את המחיר על מעשיו.

2.

אלו הן רק מקצת מן העובדות הקשות והמחרידות אשר פורטו בכתב האישום, ובכולן הודה המערער במהלך משפטו. בעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של תקיפה, איומים, כליאת שווא, סחיטה באיומים, הדחה בחקירה, פגיעה בפרטיות והטרדה, עבירות לפי סעיפים 379, 192, 377, 428 ו-245(ב) לחוק העונשין, וכן סעיף 12(1) ביחד עם סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, וסעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושדורים), התשמ"ב-1982. בעקבות הרשעתו נדון המערער לשש שנות מאסר, שתי תקופות של מאסר על-תנאי, וכן חויב לפצות כל אחת מהמתלוננות בסכום של 25,000 ש"ח.

3.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד העונש אותו גזרה הערכאה הראשונה, כאשר השקפת המערער היא כי בית המשפט המחוזי החמיר עמו מעבר למתחייב, ולא נתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות, הודייתו, עברו הנקי, וחרטתו. עוד נטען, כי בפני בית המשפט הובאו, שלא כדין, פרטים מתוך תסקיר המעצר, ובכלל, שרות המבחן לא מילא את תפקידו נאמנה כאשר לא הניח בפני בית המשפט המלצות טיפוליות. עוד נטען, כי בפני בית המשפט הונחו חוות דעת מטעם ההגנה, ואותן ראוי היה להעדיף, באשר מאלו עולה כי המערער נעדר נורמות עברייניות, אשר פעל בקשריו עם המתלוננות עקב בעיות רגשיות וחוסר מודעות עצמית, אולם הוא הביע רצון לטפל בחולשותיו, וטיפול כזה עשוי להצליח.

4.

אין בידינו לקבל את הערעור. המערער חטא בהתנהגות אלימה ביותר, שנמשכה שנים אחדות, וקורבנותיה היו שתי צעירות שבשלב כלשהו ביקשו את קירבתו. מכאן ואילך, עשה בהן המערער ככל העולה על רוחו, תוך שימוש באלימות מלווה באכזריות לשמה. הנה כי כן, המערער אדם מסוכן הוא, ולנטייתו להגיב באלימות במטרה להשליט את רצונו על הזולת, נטייה לה היה מודע, היה מצווה לנסות למצוא מזור קודם לביצוען של העבירות, ולא להמתין עד שחרב המשפט הונפה מעל לראשו. באשר לביקורתם של באי-כוח המערער על דרך פעולתו של שירות המבחן, לא מצאנו בביקורת זו ממש, אדרבא, אנו שותפים לדעתו של בית המשפט המחוזי כי המערער בחר לגמד את היקפה של אלימותו, תוך ניסיון להעלות הסברים שונים ומשונים. נוכח דרך זו בה נקט המערער, ספק בעינינו אם הוא הפנים עד תום את הפסול שבמעשיו, והרי זהו הצעד הראשון הנדרש מאדם המבקש, באמת ובתמים, לשנות את אורחותיו.

במצב זה, ולאחר שנתנו את דעתנו לנימוקי הערעור כולם, איננו סבורים כי העונש שהושת על המערער לוקה בחומרה יתרה. אדרבא, האלימות הרבה שהפגין והאיומים הבוטים שהפנה כלפי קורבנותיו, חייבו תגובה עונשית קשה, אפשר אף מעבר לרמת הענישה בה נקט בית המשפט המחוזי.

הערעור נדחה.