ע"פ 6191/07 צדוק אבנרי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי בתאריך 31.10.06, בשעת לילה, הגיע המערער לדירה בגבעת שמואל, והמתלונן ששהה שם ביקש ממנו לעזוב את המקום. לאחר זמן מה שב המערער לדירה, ביקש מהמתלונן לצאת עמו החוצה, ואז דקר אותו עם סכין בגבו. בעקבות כך, נגרמו לקורבן חתכים בכבד ובכליה הימנית, והוא נזקק לאשפוז.

בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובהמשך גזר לו 6 שנות מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, וכן הופעל מאסר על-תנאי בן 8 חודשים שעמד נגדו, בחופף.

בערעור שבפנינו המופנה כנגד העונש נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער מכל אחד מטעמים אלה: מדובר באדם צעיר שבגיל רך הוצא מבית הוריו והחל מתגלגל במסגרות שונות; למערער אין קורת גג והוא נוהג ללון ברחוב; הוא אינו עובד וחי מקצבת נכות; הוא מכור לסמים, חולה בניוון שרירים ומצבו הנפשי רעוע ביותר; לא ניתן משקל לצורך לאפשר למערער לשקם את חייו, דבר אשר עשוי להיות מועיל גם לחברה.

נראה כי יש ממש בטענות בא כוחו המלומד של המערער, עו"ד ע' אמרני, בדבר מצב נפשי קשה ממנו סובל שולחו, ונדמה כי הראיה הטובה ביותר לכך הם אשפוזיו הרבים בבתי חולים. גם בטענה לפיה מדובר באדם מכור לסמים שחי בשולי שוליה של החברה, יש יותר מאשר גרעין של אמת. אולם, מנגד ניצבת העובדה שהמערער חטא ושב וחוטא בפלילים, כאשר לא אחת הוא מגיב באלימות קשה על עניינים של מה בכך. זהו מערער עם פוטנציאל סיכון גבוה ביותר, ומפניו יש להגן על הציבור. אכן, בית המשפט מצווה לתת את דעתו גם לשיקולי שיקום, אולם, נראה לנו כי הדרך היחידה לעשות זאת היא במסגרת סגורה, וכזהו בית הסוהר.

הנה כי כן, אף שהעונש שהושת על המערער אינו קל, הוא מתחייב מאישיותו ומהאירוע בו היה מעורב, ולפיכך אנו מחליטים לדחות את הערעור. עם זאת, נראה כי טוב יעשו שלטונות הכלא אם ישלבו את המערער בטיפול אשר נועד לסגל לו אורחות חיים מהוגנות, הואיל והתרשמותנו היא כי ללא אותו טיפול עלול המערער לחזור עם שחרורו לחיי פשע.