ע"פ 6195/07 אפי זימנר נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

מישל בוחבוט (להלן: "המתלונן") היה הבעלים של משחטת עופות בראשון לציון (להלן: "העסק"). בחודש אוגוסט 2003 הועלתה אפשרות שהמערער ואחר, אוהד פרנקו, יצטרפו לעסק כמשקיעים, ובהמשך קשרו השניים עם אדם שלישי - אבי דרעי (להלן: "דרעי") לסחוט את המתלונן, כדי שיסכים לראות בהם שותפיו מבלי שישקיעו בו דבר. במהלך חודש ספטמבר 2003 דרש פרנקו מהמתלונן, בנוכחות המערער ודרעי לשלם לו 50 אלף ש"ח ולהכיר בו ובשני חבריו כשותפיו, ועקב חששו מבני שיחו עשה המתלונן כמצוותם. בהמשך, דרשו המערער וחבריו סכומים נוספים מהמתלונן, ואף אילצו אותו למכור ציוד של עסקו לאחר, ומהתמורה שהתקבלה עבור אותו ציוד הם שלשלו סכום של 60 אלף ש"ח לכיסם.

בעקבות חשיפת הפרשה בחודש פברואר 2004 ומעצרם של שותפיו, נעלמו עקבותיו של המערער, עד אשר נעצר בחודש נובמבר 2006, ואז נתגלה כי הוא מחזיק ברישיון נהיגה מזויף.

המערער הודה בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ובעקבות כך הורשע בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, סחיטה באיומים וזיוף מסמך, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 428 סיפא ו-418 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, עתרה המשיבה, בגדרו של הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, לגזור למערער 12 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי וקנס, בעוד שההגנה היתה רשאית לטעון לעונש כהבנתה. בסופו של יום גזר בית המשפט למערער 12 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, וקנס בסך 15 אלף ש"ח או 150 ימי מאסר תמורתו.

להשלמת התמונה נוסיף, כי אוהד פרנקו נדון ל-20 חודשי מאסר אשר כללו הפעלה של מאסר מותנה בן 12 חודשים, ואילו דרעי נדון ל-12 חודשים אשר כללו הפעלה של מאסר על-תנאי של שנה.

בערעור שבפנינו המופנה כנגד העונש, טען המערער, כי בית המשפט המחמיר עמו אף שעובדותיו של כתב האישום בהן הודה קלות במידה ניכרת מעובדותיו של כתב האישום המקורי. כן נטען, כי המערער בחר להודות אף שידע כי המתלונן עזב את הארץ ולא יעיד נגדו. ועוד נטען, כי לא ניתן משקל לפן השיקומי, ולהיותה של הענישה הליך אינדיווידואלי ביסודו.

לא מצאנו בערעור זה ממש. המערער חטא במעשי סחיטה קשים, כאשר דרש וקיבל באיומים מעמד של שותף בעסק לא-לו, ובהמשך שלשל לכיסו כספים להם לא היה זכאי. עבירות אלו על אף חומרתן קשה בדרך כלל לאתרן, הואיל והקורבנות חוששים לתנות את צרותיהם בפני רשויות החוק. על כן, פליאה היא בעינינו מדוע ננקטה במקרה זה ענישה כה מתונה, שלא זו בלבד שאין בה כדי לשקף את חומרת העבירות, אלא שאף קיים חשש כי תשגר מסר שגוי לעבריינים בכוח.

אשר על כן, לא ראינו מקום או עילה להקל בעונשו של המערער, ומדעתנו לא שינינו גם נוכח העונשים שהושתו על שותפיו.

הערעור נדחה.