ע"פ 6208/08 אלעד חזיזה נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון

בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ

6208/08

בפני:

כבוד השופט א' א' לוי

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט

י' דנציגר

המערער:

אלעד חזיזה

נ

ג

ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 28.5.08, בת.פ. 8051/07, שניתן על ידי כבוד השופט י' צלקובניק

תאריך הישיבה:

כ"ז באלול התשס"ט

(16/09/09)

בשם המערער:

עו"ד משה וייס

בשם המשיבה:

בשם שירות המבחן:

עו"ד אריה פטר

הגב' ברכה וייס

פסק -דין

השופט א' א' לוי:

המערער נקרא לתת את הדין על שלושה אירועים בהם נטל חלק, ולהלן תמציתם:

א)

בסוף שנת 2006 הוא קשר עם תומר שטורס לגנוב רכבים ולמכור אותם לאחרים, מתוך כוונה שיגיעו בסופו של דבר לתחומי הרשות הפלסטינית. לצורך כך הוא התקשר בתאריך 17.11.06 למי שלאחר מעשה התברר כי פעל כסוכן משטרתי, והציע לו את הרכב תמורת סכום של 6000 ש"ח. לאחר ימים ספורים הושלמה העסקה והמערער ושותפו קיבלו את הכסף לידם.

ב)

באותה עת קשר המערער עם אדם נוסף (אליהו אלפסי) למכור רכב שהחזיק בו האחרון והיה בבעלותו של אחר. גם הפעם הציע המערער את הרכב לסוכן משטרתי, הפעם תמורת 7000 ש"ח, תוך שהוא מתנה כי הרכב יועבר לתחומי הרשות הפלסטינית.

בעקבות כל אלה, הגיש אלפסי תלונה כוזבת במשטרה בה טען כי הרכב בו החזיק נגנב.

ג)

במהלך חודש דצמבר 2006 ביקש המערער מסוכן משטרה להשיג לו אקדח, ועל פי הנחיות מפעיליו הציע הסוכן את האקדח תמורת מחיר גבוה מאד. בתגובה הודיע המערער כי ישיג אקדח במחיר זול יותר, ולאחר שעשה זאת, הציע אותו לסוכן תמורת 9000 ש"ח.

בכל אלה הודה המערער, ובעקבות כך הורשע בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, מסחר ברכב גנוב, קבלת רכב גנוב, סיוע למסירת הודעה כוזבת ועבירות בנשק (סחר). בגין כל אלה נדון המערער ל-45 חודשי מאסר, 20 חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 15.000 ש"ח.

המערער, המבקש כי נקל בעונשו, סבור כי בית המשפט המחוזי חרג מרמת הענישה הנוהגת; לא נתן משקל הולם להודאתו, הסיכויים לשיקומו, והעובדה שזהו מאסר ראשון שהשלכותיו עלולות להיות הרסניות. כן

טען כי לא ניתן משקל לנסיבותיו האישיות של המערער.

תקופת המאסר שהושתה על המערער אינה פשוטה כלל ועיקר, במיוחד למי שלא נתנסה עד כה בחיי כלא. אולם, המערער הוכיח במעשיו כי עבריינות אינה זרה לו, ורושם זה מתחזק נוכח האמור בתסקירו האחרון של שרות המבחן (ראו עמ' 3). זאת ועוד, לעבירות בהן חטא נודעת חומרה יתרה. התרענו בעבר וחזרנו והתרענו כי יש לנהוג ביד קשה באלה הסוחרים בנשק, הואיל וכלי נשק מגיעים בסופו של יום לידיים עוינות או עברייניות, ואלה לא מהססים לעשות בהם שימוש להשגתן של מטרות פסולות במהלכן נפגעו לא אחת עוברי אורח תמימים. בנסיבות אלו שוכנענו כי העונש, חרף חומרתו, הנו ראוי והולם, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.