ע"פ 6217/09 עמית שטדלר נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בכתב אישום מתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי בשנים 2006-2005 היה המערער בן זוגה של המתלוננת, צעירה ילידת שנת 1987. בשלב כלשהו ביקשה המתלוננת להיפרד מהמערער, אולם הוא התקשה להשלים עם כך, וניסה לכפות את עצמו עליה תוך שהוא משתמש בלשון מאיימת. אולם המערער לא הסתפק באיומים בלבד, ובהמשך הסלימה התנהגותו כאשר החל עוקב ובולש אחר תנועותיה של המתלוננת, מאיים להרוג אותה, מטריד אותה בדרכים שונות ואף משתמש בכוח כדי לאלצה לעשות כרצונו.

2.

בכל אלה הודה המערער, ובגדרו של הסדר טיעון הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של תקיפה כדי לבצע פשע, תקיפה, איומים, הטרדה באמצעות מתקן בזק ופגיעה בפרטיות. בעקבות ההרשעה הוחלט, בדעת רוב, לדון את המערער ל-30 חודשי מאסר ו-12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 70,000 ש"ח. דעת המיעוט סברה כי נכון להסתפק ב-6 חודשי מאסר על דרך של עבודות שירות ופיצוי בסכום של 35,000 ש"ח.

3.

בערעור שבפנינו, המופנה נגד העונש, עותר המערער כי נעדיף את חוות דעת המיעוט, באשר זו אימצה, לפחות בחלקו, את המתווה אותו הציע שרות המבחן בתסקירו מחודש יוני 2009. נטען, כי תסקיר זה הוכן לאחר בחינה מדוקדקת של השרות, תוך שהוא נותן את דעתו גם לחומרתן של העבירות ומצבה של המתלוננת. המערער סבור כי שופטי הרוב שגו כאשר התעלמו מעמדת השרות, וכך נוצר פער בלתי סביר בין המלצותיו של הגורם הטיפולי והעונש שהושת על המערער. עוד נטען, כי מעשיו של המערער, על אף הפסול שבהם, אינם ניצבים בשלב גבוה בסולם החומרה; הוא ביצע את חלקן של העבירות עוד בטרם היה בן 18; מעשיו לא גרמו נזק; זו הרשעתו הראשונה בפלילים וממילא גם מאסרו הראשון.

4.

לא נסתיר כי התלבטנו בשאלה מהו העונש הראוי לו למערער, ואותה התלבטות מקורה בפער הניכר בין ממצאיו והמלצתו של שרות המבחן, מחד, והעונש אותו השיתו שופטי הרוב, מאידך. אכן, נדמה כי יש בסיס לטענה בדבר השינוי שהחל מסתמן בתפיסת המערער את התנהגותו, ונראה כי הוא מבין את הצורך להשתלב בתהליך טיפולי כדי להצטייד בכלים בהם יוכל להשתמש בעתיד כדי לראות גם את הנזק שהוא מסב במעשיו לזולת, ולהתמודד עם חוויות של דחייה וכשלון. אנו מוכנים להוסיף ולהניח כי בריצוי עונש מאחורי סורג ובריח על ידי מי שלא התנסה בו מעולם, עלול להיות כרוך נזק. אולם, כפי שאמרנו לא אחת, ההליך הפלילי לא נועד רק כדי לטכס עצה כיצד לסייע לנאשם להתמודד עם חולשותיו, אלא גם לתת מענה לפגיעה בקורבן ולצורך בהרתעת הרבים. במשך תקופה ארוכה הפך המערער את חייה של המתלוננת לסיוט מתמשך. הוא עקב אחריה, איים עליה, תקף אותה וגם הלבין את פניה ברבים, וכל זאת מטעם אחד ויחיד – החלטתו למנוע ממנה לנתק את קשריה עמו. לשיאו הגיע המערער ביום 17.11.06, כאשר אילץ את המתלוננת לרדת מדירתה, כפה עליה באיומים לעלות לרכבו, ובהמשך לא חסך ממנה את שבט לשונו. אך המערער לא הסתפק בכך, אלא הוביל את המתלוננת בכוח לחדרו בדירת מגוריו, שם ביקש לכפות עליה, תוך שימוש בכח, קיומם של יחסי מין. משהמתלוננת התנגדה ונמלטה על נפשה, דלק המערער אחריה, הדביקה, הפילה על הקרקע, ובהמשך אילצה לשוב לדירה.

התנהגות זו של המערער קשה היא, בעיקר משום שבאה בעקבות תהליך ממושך של הטרדות, איומים ושימוש בכח. על התנהגות מסוג זה בה אנו נתקלים לעתים מזומנות, נכון להגיב בענישה קשה, ולאחר שהפכנו בכל השיקולים הצריכים לעניין ושבנו והפכנו, לא שוכנענו כי נכון היה לפטור את המערער בדרך הענישה שהוצעה על ידי שירות המבחן, באשר יש בה העדפה לא מוצדקת של אינטרס המערער על פני עניינו של הקורבן והציבור.

נוכח האמור, הגענו למסקנה כי דינו של הערעור להדחות, וכך אנו עושים.

המערער יתייצב לשאת בעונש שהושת עליו, ביום כ"ו בכסלו התש"ע (13.12.09), עד לשעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב.