ע"פ 6220/00 דניס אייזן נ. מדינת ישראל

1.המערער הורשע בעבירה של תקיפת קטין או חסר ישע והתעללות בקטין או חסר ישע וכן בהריגה ובית המשפט הטיל עליו בגין האישום הראשון עשרים שנות מאסר ובשל האישום השני חמש שנות מאסר, כששני העונשים חופפים; כמו כן הופעל בחופף עונש מאסר על תנאי לתקופה של ארבעה חודשים שהיה תלוי ועומד נגד המערער. הערעור שלפנינו סב על ההרשעה ועל חומרת העונש.

2.לפי ממצאי בית המשפט המחוזי לענין האישום הראשון אמור היה המערער להשגיח לבדו על תינוקו, שגילו היה אז פחות מחודש. בעת שהיה עמו סובב המערער את זרועו הימנית של התינוק וגרם לו לשבר ספיראלי בשליש המרכזי של עצם הזרוע. רק כאשר חזרה אשת המערער הביתה וראתה את ידו הרפויה של בנה לקחו בני הזוג את התינוק לבית החולים. לענין האישום השני נקבע שבשעות הלילה, כחודשיים לאחר האירוע הראשון, חבל המערער בראשו של בנו וגרם לו לשבר מורכב בכיפת הגולגולת וכן לדימומים וכתוצאה מכך נפטר התינוק.

ההרשעה בשני האישומים סבה על ראיות נסיבתיות ועל ראשית הודייה שהיתה כלולה בהודעותיו השונות של המערער במשטרה: ראה, למשל ת3/ לגבי האישום הראשון ות10/ לענין האישום השני. הסניגור המלומד ריכז את עיקר טענותיו לגבי האישום השני לאפשרויות שונות, כגון: שהשבר בגולגולת נגרם לאחר מותו של התינוק, או על-ידי הפרמדיק שניסה להחיות אותו, או עקב נסיונו הכושל של המערער להחיות את תינוקו, או לחלופין למעשה של אמו של התינוק, מי שהיתה אשתו של המערער. לא מצאנו בחומר הראיות כל תימוכין לטענות אלה כפי שלא מצאנו תימוכין לטענותיו של המערער לגבי האישום הראשון.

לאחר ששמענו את טענותיו המפורטות של פרקליט המערער, לרבות הטענה בענין שעת המוות של התינוק, שגם לה לא היו תימוכין מספיקים בחומר הראיות שהוגש לבית המשפט, נחה דעתנו שהוכח באופן חד משמעי שחבלתו של התינוק באישום הראשון וגרימת מותו באישום השני הם תוצאות שנגרמו שעה שהתינוק היה במחיצה אחת עם המערער לבדו. בנסיבות אלה לא ביקשנו את תשובת המדינה לגבי ההרשעה ונראה לנו שדין הערעור בענין זה להידחות.

3.כמו שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו מדובר במקרה מזעזע שבו נגרמה חבלה לתינוק וחייו נקטפו מתוך תפישה מעוותת של המערער לדרך שבה יש לחנך ילדים כבר מהגיל הרך; אכן לו שוכנענו שכוונתו של המערער היתה לגרום למותו של התינוק היינו נוטים לדחות את הערעור על גזר הדין. השופט המלומד כתב בגזר הדין דברים חשובים על החובה המוטלת על הורים לדאוג לילדיהם ולמנוע מהם כל נזק ומכאוב ואת הצורך לשרש את התופעה של אלימות כלפי קטינים. לדברים אלה אנו מסכימים. עם זאת, נראה לנו שבמקרה דנן לא הוכח במידה מספקת המצב הנפשי שהביא את המערער לבצע את התקיפה ואת ההריגה ובוודאי שלא הוכח רצונו של המערער לגרום למותו של התינוק. עצם העובדה שהמערער ואשתו מהרו להביא את התינוק לבית החולים לאחר האירוע הראשון והזמינו את הפרמדיק של מגן דוד אדום הביתה כדי לנסות ולהציל את התינוק במקרה השני, מהווה - במידה מסויימת - נסיבה מקילה. עם זאת מדובר במקרה חמור בטיבו ובנסיבותיו, המחייב ענישה מחמירה.

שקלנו את כל הנסיבות ואנו מחליטים לדחות את הערעור על ההרשעה ולקבל את הערעור על חומרת העונש. עונשו של המערער יעמוד על שתים-עשרה שנים בשל עבירת ההריגה ועל חמש שנים בשל עבירות התקיפה וההתעללות. שלוש שנים מתוך העונש בשל עבירות אלה תהיינה חופפות את עונש המאסר בשל ההריגה ושנתיים תהיינה מצטברות אליו, כך שבסך הכל ירצה המערער ארבע-עשרה שנות מאסר מיום מעצרו. עונש המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף לעונש המאסר הנ"ל, כמו שנקבע בבית המשפט המחוזי.