ע"פ 6239/07 מרינה צוראל נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

עד לשנת 2005 עבדה המערערת כמנהלת חשבונות של סניף קריות של מט"ב – עמותה המספקת שירותי סיעוד לקשישים, מוגבלים ונכים. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי בין השנים 2000 עד חודש יולי 2005 ניצלה המערערת את תפקידה, והעבירה מדי חודש, שלא כדין, תשלומים לחשבונות בנק שבבעלות בני משפחתה. לצורך כך בדתה המערערת מלבה שמות של עובדים פיקטיביים, להם שולמו, כביכול, משכורות ותשלומים שונים, ובגינם הועברו אף תשלומי מיסים לרשויות המדינה. ועוד נטען, כי לצורך ביצוען של העבירות הכינה המערערת מסמכים מדומים, השמידה והעלימה ראיות, ואת היקף המעילה העריכה המשיבה בסכום של למעלה מ-4.1 מיליון ש"ח.

המערערת הודתה בעובדות אשר יוחסו לה, ובעקבות כך הרשיעה בית המשפט המחוזי בעבירות של גניבה בידי עובד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד, מרמה והפרת אמונים, זיוף מסמכים בכוונה לקבל באמצעותם דבר, השמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט. בעקבות הרשעתה נדונה המערערת לארבע וחצי שנות מאסר ושנה וחצי מאסר על-תנאי.

הערעור מופנה כנגד העונש. להשקפת בא-כוח המערער החמיר בית המשפט המחוזי עם שולחתו משלא נתן משקל הולם לכל אלה: הודאתה המלאה וחרטתה הכנה; נסיבותיה האישיות הקשות והחריגות – אביה נפטר בעודה ילדה, וגם בעלה נפטר כאשר הוא מותיר אותה לגדל שלושה ילדים ולשלם חובות רבים אותם צבר, בין היתר, לאנשי השוק האפור. אחותה נפטרה ממחלה ממארת, ואצל אמה התגלתה מחלה דומה. כמו כן, נטען כי המערערת התפטרה ממקום עבודתה כשנה וחצי לפני שהפרשה נחשפה, ויש בכך ללמד על החלטתה להפסיק ביוזמתה את מעשי הגניבה. ועוד נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מהתרשמותו החיובית של שרות המבחן מהמערערת, והחשש שכליאתה הממושכת תמיט עליה ועל בני משפחתה אסון ממנו יתקשו להשתקם. לבסוף, נטען כי העונש שהושת על המערערת חורג מרמת הענישה הנוהגת במקרים דומים.

גזירתו של מאסר על נאשם, ובמיוחד על מי שטרם התנסה בו, גלומה בו תוצאה קשה לנאשם עצמו ולסובבים אותו. לפיכך, מצווה בית המשפט לנקוט בזהירות רבה, ומול אינטרס הציבור להרתיע עבריינים, יש לשקול גם את השלכותיו של העונש על הנאשם המסוים הנותן את הדין. אכן, נסיבותיה של המערערת קשות הן, אולם כך היא גם חומרתן של העבירות אותן ביצעה. אין מדובר בכישלון חריג שנבע מחולשת דעת רגעית, אלא במסכת עבירות להן קדמו מחשבה ותכנון ושנמשכו מספר שנים, תוך שהמערערת משתמשת במערכת מסועפת של רישומים כוזבים כדי להקשות על גילוי המעילה. בדרך זו היא זכתה בממון רב, וגם אם הוא שימש אותה לפירעון חובות, נדמה כי נשתכחה מהכל העובדה שהיא עשתה זאת לא בכספה שלה, אלא בכספה של מעבידתה אותו נטלה המערערת שלא כדין.

הנה כי כן, בצד נסיבותיה האישיות שאינן פשוטות כלל ועיקר, מצווה היה בית המשפט לתת את דעתו לטיבן של העבירות עליהן נקראה המערערת לתת את הדין, הנזקים שנגרמו בעטיין, וההשלכה על תדמיתו של השרות הציבורי. כך נהג השופט המלומד של בית המשפט המחוזי, ואיננו סבורים כי שגה בתוצאה אליה הגיע.

אשר על כן, הערעור נדחה.