ע"פ 624/07 אבי בן סימון נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב-אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי המערער קשר עם אחר – יניב זגורי (להלן: זגורי) לסחור בסמים מסוכנים ולהדיח קטינים לשימוש בהם. על פי גרסה זו, בין המערער לה.ב., שהיתה אותה עת קטינה (ילידת שנת 1988), היתה הכרות מוקדמת, ודרכה הוא הכיר את ש.פ., אף היא קטינה (ילידת שנת 1989), שבינה למערער התפתח בשנת 2005 קשר רומנטי. נטען, כי במספר רב של הזדמנויות הציע המערער לה.ב. וש.פ. (להלן: מתלוננת 1 ומתלוננת 2, בהתאמה), להשתמש בסמים, ולעתים ביצע בנוכחותן עסקאות סמים עם אחרים, כן נטען, כי בשלוש הזדמנויות התנה המערער את אספקתו של הסם לצריכתה של מתלוננת 1, בקיום יחסי-מין עמו, והיא הסכימה לכך.

ראיות המשיבה כנגד המערער התבססו בעיקר על גרסה מפלילה שמסרו המתלוננות בעת חקירתן במשטרה. ברם, במהלך עדותן בבית המשפט חזרו בהן המתלוננות מגרסתן המקורית, והמשיבה עתרה, מכוח סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, לאמץ את האמור באמרות שנרשמו מפיהן.

בית המשפט המחוזי לא שש לעשות זאת, הואיל ועדותה של מתלוננת 1 הותירה (בלשון הכרעת הדין) "רושם בעייתי במבחן ההתרשמות הכללית.. לעדה נטיה לומר לשומע את מה שהוא מבקש לשמוע, לעתים גם במחיר סטייה מהאמת שאינה נר לרגליה... למתלוננת זו לא היתה בעיה להישיר מבט לעיני בית המשפט, גם כשברור היה שהמשפט שאמרה רחוק מהאמת" (ראו שם, בעמ' 233). גם בהמשך לא חסך בית המשפט את שבטו ממתלוננת 1, ועל כן מסקנתו היתה זו: "לא אוכל לסמוך הרשעה במקום בו הראיה המפלילה היחידה היא אמרתה של המתלוננת 1. רק מקום בו אמרתה נתמכת באמרת המתלוננת 2 תוך מילוי החובה לנהוג במשנה זהירות ותוך בחינה מדוקדקת של הדברים בטרם בסוס ממצא מרשיע על סמך האמור, תתכן הרשעה". בית המשפט החליט ללכת בדרך זו, בין השאר, מאחר והתרשמותו ממתלוננת 2 היתה מעט טובה יותר, הואיל ואף שזו סירבה בעקביות להשיב לשאלות שעסקו במערער, היא לא חזרה בה מעיקר דבריה במשטרה בכל הנוגע לזגורי (ראו עמ' 35 ואילך של פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא).

בהמשך, ניתח בית המשפט בהרחבה את הראיות שהובאו בפניו, ועל פי דרכי ההוכחה שקבע לעצמו, החליט בסופו של יום להרשיע את המערער בשמונה עבירות של שימוש בסם מסוכן עם המתלוננות ואחרים, הדחת קטין לסמים, סחר בסם מסוכן והחזקתו שלא לצריכה עצמית. המערער זוכה מהעבירות הנוספות שיוחסו לו, ובכללן, קשירת קשר לבצע פשע, בעילה אסורה בהסכמה ושידול לסחר בסם מסוכן. בגין כל אלה נדון המערער ל-30 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך שנתיים מיום שחרורו מהכלא.

בערעור שבפנינו, המופנה כנגד הכרעת-הדין ולחלופין כנגד העונש, סבור בא-כוח המערער כי הרשעת שולחו שגויה, באשר היא נשענת על עדותן של מתלוננות, שגם בית המשפט המחוזי התקשה לתת בהן אמון. דא עקא, אלו הן טענות כנגד ממצאים שבעובדה, וכידוע ההלכה הנוהגת היא כי בית משפט של ערעור לא יתערב בממצאים מתחום זה, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים המופיעים בפניה (ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436; ע"פ 5371/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ז (2) 690, 695; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2, 20; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 640; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל , טרם פורסם). אכן, לאותה הלכה נקבעו בפסיקה חריגים, אולם גם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטעונים על-פה, לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה עליהם. בית המשפט המחוזי לא הסתיר את דעתו כי אישיותן של המתלוננות, חרף גילן הצעיר, הנה בעייתית, בלשון המעטה, ועל כן נקט בזהירות כפולה ומכופלת כדי שלא תצא מתחת ידיו תוצאה שגויה. בית המשפט הבהיר, בהרחבה, מדוע חרף הספקות שהתעוררו בו החליט להכריע את הכף לחובת המערער, ולא מצאנו בהנמקתו זו פגם, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור כנגד ההרשעה.

גם בערעור כנגד העונש לא מצאנו ממש. המערער, חרף גילוי הצעיר והעדר הרשעות קודמות, חטא בשורה ארוכה של עבירות בתחום הסמים המסוכנים, והחמורות שבהן היו הסחר בסם ואספקתו לקטינים. בנסיבות אלו אין בעונש חומרה כלשהי, ועל כן אנו מחליטים ;לדחות את הערעור על שני חלקיו.