ע"פ 6262/15 משה גירגין נ. מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

1.

מונח בפנינו ערעור על גזר הדין. במסגרת הסדר טיעון הודו המערער ואחר בכתב אישום מתוקן המכיל חמישה אישומים. ארבעה אישומים מייחסים למערער ביצוע עבירות שוד, ואילו האישום החמישי מיוחס הן למערער והן לאחר, ועניינו באירוע של ניסיון שוד. המערער הורשע בעבירה זו ואילו האחר הורשע בעבירה של סיוע לניסיון שוד בלבד. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו גזר על המערער עונש מאסר בפועל של חמש שנים, עונשי מאסר על תנאי, קנס ופיצוי. הערעור מופנה כנגד חומרת עונש המאסר בפועל.

2.

המשותף לכל האירועים הוא שהמערער חבש פאה ונכנס לסניף בנק עם פתק שדרש מהכספר או מהכספרית למסור את הכסף לתוך שקית. בשלושה מחמשת המקרים המערער ציין שיש לו אקדח, וכי יש להעביר לו את הכסף כדי למנוע פגיעה באנשים. באישום הראשון סכום השוד עמד על 7,150 ש"ח, באישום השני – על סך 46,350 ש"ח, באישום השלישי – 14,850 ש"ח ובאישום הרביעי – נשדד סכום של 34,000 ש"ח. הסכום הכולל של כספי השוד מגיע ל-102,350 ש"ח.

הסניגורית ציינה כי אין למערער הרשעות קודמות, והדגישה את הסיכויים הטובים לשיקומו. שירות המבחן העריך את מסוכנותו של המערער להישנות עבירות אלימות כנמוכה, וכן ציין – במסגרת הדיון בפנינו ועל פי תסקיר משלים שהוגש – כי המערער עובר הליך טיפולי מוצלח. המדינה, מצדה, שמה דגש על הערכת שירות המבחן כי המערער מתקשה לקבל על עצמו אחריות לעבירות שביצע, וכן כי הוא אינו פנוי להשתלבות בהליך טיפולי ואף עולה ספק בדבר יכולתו להירתם להליך כזה. עיון בתסקיר שהוגש לקראת הדיון בפנינו מגלה, כאמור, כי המערער החל בהליך טיפולי. זאת, במובן שקיימת תובנה מצדו באשר לחומרת מעצרו, והוא גילה מוטיבציה לעריכת שינוי בחייו.

3.

עקרון ההלימה הוא המנחה בכללי הענישה. בית המשפט הגוזר עונשו של נאשם חייב לתת דעתו למעשים שבוצעו על ידו. בענייננו מדובר בחמש עבירות שוד, כאשר ארבע מהן בוצעו בהצלחה ובמסגרתן המערער הצליח לשדוד, כאמור, סכום של כ-100,000 ש"ח. עבירות ביצוע שוד בתוך סניף בנק חמורות הן. בדרך כלל במקום זה ישנם אנשים רבים שעלולים להימצא בסכנה מן האירוע, אף אם מבצע השוד אינו מעוניין לפגוע באיש. בהינתן מעשיו ואיומיו של המבצע, לצד הבהלה והאימה שעלולות להיווצר, השודד אינו בהכרח שולט במצב. אין להשלים עם מצב בו אדם ניצב בסכנה רק מכיוון שהלך לבנק לעשות פעולה זו או אחרת ביחס לכספו, על פי דין.

עקרון ההלימה אף דורש כי בית המשפט ייתן את המשקל הראוי למספר המקרים בהם בוצעה העבירה, לדרך ביצוע העבירות, ולמידת הפגיעה ברכוש. נתונים אלה בענייננו – ריבוי מקרי השוד, שבחלקם המערער טען כי הוא חמוש באקדח, ובמסגרתם הוא שדד סכומי כסף ממשיים – מובילים למסקנה כי אין בנימוקי המערער כדי לגבור על האינטרס הציבורי בדבר הטלת עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת. מן הצד האחר, נראה כי בית המשפט המחוזי נתן דעתו גם לנסיבות לקולא בעניינו של המערער, לרבות היעדר עברו הפלילי וקבלת אחריות מצדו לביצוע העבירות.

מכל האמור עולה כי לא נפלה טעות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. אכן, ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת, אך עונש המאסר בפועל שהושת על המערער נופל בגדרי המתחם הראוי. יש לקוות כי המערער יתמיד בהליך השיקומי – לטובתו, לטובת משפחתו ולטובת החברה כולה.

4.

הערעור נדחה.