ע"פ 6297/10 חסן פאעור נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בן 26 חודשים שגזר על המבקש בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט כ' סעב) בעקבות הרשעתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה (בצוותא), וזאת עד להכרעה בערעור דנן המופנה כנגד הכרעת הדין המרשיעה.

1.

המבקש, יליד 1976, ואחיו מוחמד, יליד 1985 (להלן: מוחמד , וביחד: הנאשמים ), הורשעו בבית המשפט המחוזי בחיפה בביצוע בצוותא של חבלה בכוונה מחמירה. על-פי כתב האישום נסעו הנאשמים ביום 7.8.2009 ברכב בו נהג המבקש והבחינו במתלונן - אבי גרושתו של אחיהם רביע (להלן, בהתאמה: המתלונן ו- רביע ) -

בעודו יושב בסמוך לבית קפה בכפר נחף בו מתגוררים המבקש ומשפחתו. המבקש עצר את הרכב ויצא ממנו כשהוא אוחז צינור ברזל ומוחמד יצא מן הרכב כשהוא אוחז אלת עץ. השניים רצו לעבר המתלונן, תקפו אותו והיכו אותו בחלקי גוף שונים ובראשו באמצעות הצינור והאלה, בכוונה להטיל בו נכות או מום ולגרום לו לחבלה חמורה בשל סכסוך הקיים בין משפחת הנאשמים למשפחת המתלונן. המתלונן ניסה להגן על עצמו מפני התקיפה באמצעות כיסא פלסטיק שהחזיק אך מעוצמת המכות שהפליאו בו הנאשמים נשבר הכיסא וכן נשברה אלת העץ שהחזיק מוחמד. עוברי אורח שהיו עדים לאירוע הרחיקו את הנאשמים מן המתלונן אך המבקש לא אמר נואש, רץ לעבר המתלונן פעם נוספת והמשיך להכותו באמצעות צינור הברזל. בכתב האישום נאמר כי בעקבות האירוע נגרמו למתלונן חבלות שונות שהצריכו את אשפוזו בבית-החולים.

2.

בהכרעת דינו מיום 7.4.2010 הרשיע כאמור בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט כ' סעב) את הנאשמים בעבירה שיוחסה להם. לצורך ההרשעה נסמך בית המשפט על גרסתו של המתלונן שתוארה בהכרעת הדין כגרסה עקבית ובהירה באשר לעיקר העובדות המבססות את כתב האישום. בית המשפט הוסיף וקבע כי הסתירות עליהן הצביעו הנאשמים בגרסתו של המתלונן אינן יורדות לשורשו של עניין ואילו גרסאות הנאשמים באשר למהלך האירוע לא היו עקביות, לקו בסתירות פנימיות ואף סתרו את עדויותיהם של הנוכחים במקום. בהתייחסו למבקש קבע בית המשפט כי אין אמנם ראיה ישירה לכך שהוא היכה את המתלונן, אך לגישתו יש במכלול הראיות שבתיק כדי ללמד מעבר לכל ספק סביר כי המבקש אכן ביצע יחד עם מוחמד את המעשים שיוחסו לו בכתב-האישום. בית המשפט הדגיש כי גרסתו של המבקש (אשר טען תחילה כי לא החזיק במוט ברזל ולא תקף את המתלונן ואילו בעדותו במשפט טען כי על-מנת להגן על מוחמד יצא מן הרכב בהחזיקו "פרופיל מתכת"), אינה מהימנה עליו וכי יש ליתן משקל רב לגרסת המתלונן הנתמכת בעדויותיהם של עדי הראיה השונים (אף שאלו מסרו גרסה חלקית וניסו להימנע ממתן פרטים הנוגעים לזהות המעורבים). בהמשך קבע בית המשפט כי העובדה שהאירוע נמשך זמן קצר (מספר שניות), כמו גם טיב החבלות שנגרמו למתלונן (על-ידי מוט או מקל), מלמדים כי המתלונן הותקף על-ידי שני אנשים ולא אחד.

בעקבות הכרעת הדין המרשיעה גזר בית המשפט המחוזי ביום 29.7.2010 על כל אחד מן הנאשמים עונש של 26 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי המעצר); 12 חודשי מאסר על תנאי; וכן פיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח. בגזר דינו ציין בית המשפט את התסקיר שהוגש בעניינו של המבקש, בו תואר המבקש כמי שניהל חיים נורמטיביים עד האירוע נשוא האישום ומנגד צוין בו כי המבקש מסרב ליטול אחריות על מעשיו ואינו מביע כל חרטה כלפי המתלונן. בנוסף עמד בית המשפט על חומרת מעשיו של המבקש וכן על הצורך בענישה הנותנת משקל לכך שעבירות האלימות הפכו "מכת מדינה".

ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש עוכב על-ידי בית המשפט המחוזי עד ליום 15.9.2010, על-מנת לאפשר לו לפנות לערכאת הערעור בבקשה דנן ומכאן הבקשה שבפניי.

3.

לטענת המבקש, סיכויי הערעור שהגיש נגד הכרעת הדין גבוהים באופן המצדיק את עיכוב הביצוע. הוא מדגיש כי חומר הראיות מלמד שמעורבותו באירוע הסתכמה בכך שנכח במקום; בעובדה שמוחמד נסע איתו ברכב; בכך שאחז פרופיל מתכת; ובכך שאחד הנוכחים אחז בו משום שחשד כי בכוונתו לתקוף את המתלונן. המבקש סבור כי נתונים אלה אין בהם כדי לבסס את הרשעתו בעבירה שיוחסה לו, בעיקר על רקע עדותו הרעועה של המתלונן בה נפלו לגישת המבקש לא פחות מאחת עשרה סתירות שונות עליהן הוא עומד בהרחבה. לטענת המבקש, עסקינן בסתירות היורדות לשורשו של עניין ומשמיטות את התשתית העובדתית עליה נסמכה הכרעת הדין. בנוסף טוען המבקש כי לא הוכח מעבר לכל ספק כי המעשים נשוא האישום בוצעו בצוותא, ולטענתו חומר הראיות אינו מלמד כי הוא ומוחמד תכננו את האירוע. לפיכך סבור המבקש כי אין בראיות שנאספו נגד מוחמד כדי

לקשור אותו לאירוע. כמו כן מדגיש המבקש כי יש להיעתר לבקשה מן הטעם שהקפיד למלא אחר התנאים המגבילים שהוטלו עליו במהלך המשפט והוא מפנה בהקשר זה גם לתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו המלמד על עברו הנורמטיבי.

המשיבה מצידה טוענת כי דין הבקשה להידחות והיא מדגישה כי טענות המבקש בערעור מופנות נגד ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בהכרעת הדין וכי הסיכוי שערכאת הערעור תתערב בממצאים אלה קלוש. לגופו של עניין מדגישה המשיבה כי הסתירות בגרסתו של המתלונן אינן יורדות לשורשו של עניין; כי עדותו של המתלונן נתמכת בעדותם של אחרים שהיו במקום (אשר לא זיהו את הנאשמים אך מסרו תיאור הדומה להם); כן טוענת המשיבה כי גרסאות הנאשמים אינן משתלבות האחת בשניה, אינן עקביות ואינן מתיישבות עם השכל הישר. מטעמים אלה סבורה המשיבה כי סיכויי הערעור אינם מצדיקים את עיכוב הביצוע. לבסוף טוענת המשיבה כי העובדה שהמתלונן החלים מפצעיו כמו גם העובדה שלא הוגשו לאחרונה תלונות נגד המבקש או מי מבני משפחתו על רקע הסכסוך בין הצדדים, אין בהן כדי להצדיק את עיכוב ביצוע העונש.

דיון

4.

ערעורו של המבקש אכן מופנה כל כולו נגד ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה המבררת, ומשכך ניצבת בפניו משוכה גבוהה בבואו לשכנע את ערכאת הערעור כי יש הצדקה להתערב בהכרעת הדין המרשיעה (לעניין היקף ההתערבות המצומצם של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות ראו למשל: ע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל , פיסקה 13 (טרם פורסם, 10.11.2008); ע"פ 1698/09 סבייח נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (טרם פורסם, 24.2.2009)). על כן, ואף שלא התעלמתי מעברו הנקי של המבקש ומן הנסיבות האישיות שציין, נראה לי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ובלא לקבוע מסמרות, כי סיכויי הערעור במקרה דנן אינם מן הגבוהים וכי הוא אינו נמנה עם המקרים המצדיקים סטיה מן העקרון לפיו הגשת ערעור אין בה ככלל כדי לעכב את ריצוי העונש שנגזר.

הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית, אפוא, והמבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום א', 19.9.2010, במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בחיפה, עד השעה 10:00.