ע"פ 6320/10 ראני חסן נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר ) לעכב את ביצוע עונשו של המערער באופן חלקי בלבד, כך שריצוי המאסר בפועל שנגזר על המערער יעוכב, ואילו פסילת רישיון הנהיגה שלו – לא תעוכב.

המערער הורשע בבית המשפט לענייני תעבורה בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' גליקליס ) בעבירות של גרימת מוות ברשלנות והפקרה (לפי ס' 64 ו-64א(א) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961, בהתאמה), ועונשו נגזר למאסר בפועל לתקופה של 12 חודשים ופסילת רישיון נהיגה למשך 9 שנים.

2.

על פי האמור בכתב האישום, ביום התאונה נהג המערער במשאית קירור מכיוון מעבר קרני לעבר העיר נתיבות. בהתקרבו לצומת המחבר בין הכביש המוביל לשדרות לבין כביש מספר 25, התעלם המערער מזכות קדימה שצריך היה לתת לרכבים הבאים מולו ופנה פנייה שמאלה במהירות. עקב כך, משאית שבאה ממולו נאלצה לסטות בחוזקה לכיוון הנתיב הנגדי, והתנגשה חזיתית במשאית גרר אשר נסעה מימין למשאית המערער. עקב ההתנגשות נהרג פרנקל מיכאל ז"ל, נהג משאית הגרר. לאחר התאונה המשיך המערער בנסיעתו ולא התעכב כדי לעמוד על תוצאות התאונה.

3.

המערער נחקר תחילה כעד ראייה מהותי לתאונה ובאותו שלב לא עלה כל חשד לגבי מעורבותו הישירה בתאונה. רק לאחר חקירת עדי הראייה הנוספים וביצוע פעולות חקירה נוספות, עלה שמו של המערער כחשוד המרכזי בגרימת התאונה, ולפיכך הוא הוזמן לחקירה נוספת, והפעם תחת אזהרה. בחקירה זו הודה הנאשם בחשדות שיוחסו לו, ואף שיחזר את האירוע. במשפטו נקט המערער בקו הגנה אשר תאם את גרסתו הראשונה לאירוע, שלפיה היה הוא עד ראייה לתאונה ותו לא. באשר להודאתו במשטרה טען המערער כי זו חולצה ממנו באמצעים פסולים. המערער לא ביקש לערוך משפט זוטא בעניין כשרות ההודאה. אף-על-פי-כן חקר בא-כוחו את חוקרי המשטרה באשר לנסיבות גביית ההודאה מן המערער, אולם לא עלה בידו לשכנע את בית המשפט כי ההודאה אכן נגבתה מן המערער תוך שימוש באמצעים פסולים.

החלטתו של בית המשפט לענייני תעבורה להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו התבססה, אפוא, על הודאתו של המערער ועל עדויותיהם של עדי התביעה, וביניהם: חוקר התאונות, שוטרי התנועה שחקרו את המערער ושני עדי ראייה שנכחו במקום ברכביהם. בית המשפט לענייני תעבורה העדיף עדויות אלה על פני עדותו של המערער. יצוין, שבמסגרת גזר הדין עוכב ביצוע העונש לתקופה של 45 יום, לשם הגשת ערעור.

4.

המערער ערער לבית המשפט המחוזי על הכרעת הדין ועל גזר הדין. עיקר הטענות בערעור נוגע להעדפת גרסתם של עדי התביעה לגבי אופן התרחשות התאונה על-פני גרסת המערער ולקביעה כי לא הוכח שהודאתו של המערער נגבתה ממנו שלא כדין. כאמור, ביחד עם הגשת הערעור הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור, וזו נתקבלה באופן חלקי בלבד לאחר שהמדינה הסכימה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל. מכאן הערעור שלפני היום.

5.

המערער טוען כי היה מקום לעכב גם את ביצועו של רכיב הפסילה. לטענתו, קיימים סיכויים טובים לביטול הרשעתו בערעור או לביטול פסילת הרישיון. עוד טוען המערער כי בהחלטה שלא לעכב את ביצוע עונש הפסילה לא ניתן משקל ראוי להיותו אדם נורמטיבי – סטודנט באוניברסיטה, נשוי ואב לילדה; לתסקיר שירות המבחן המתאר אותו כבעל "נתוני אישיות מאוד גבוהים"; ולעובדה כי אין חשש שיימלט מן הארץ או שלא יתייצב לנשיאת עונשו באם הערעור שהגיש יידחה. המערער מוסיף כי מאז התאונה חלפו כ-8 שנים, שבמהלכן המשיך לנהוג – וכי גם נתון זה מצדיק לעכב את פסילת רישיונו עד להכרעה בערעור. לבסוף, יצוין כי כנגד המערער עומד צו עיכוב יציאה מן הארץ, וכי הוא חתום על ערבות עצמית בסך 15,000 ₪ להבטחת קיום גזר הדין.

6.

בדיון בעל-פה התנגדה המדינה לעיכוב ביצוע עונש הפסילה. המדינה סבורה כי סיכויי הערעור נמוכים והיא מדגישה כי הכלל הרגיל הוא שפסקי-דין מבוצעים עם הינתנם, וכי הגשת ערעור, כשלעצמה, אינה מצדיקה את עיכוב ביצועו של פסק-דין. יתירה מכך, המערער אמנם המשיך לנהוג במשך כ-8 שנים לאחר התאונה, ואולם לעמדת המדינה עניין זה פועל לרעתו דווקא, שכן המערער ביצע במהלך תקופה זו עבירות תנועה נוספות. עוד מוסיפה המדינה כי הערעור קבוע לשמיעה בתוך זמן קצר – כחודש וחצי – ועל-כן הנזק שייגרם למערער כתוצאה מביצוע מיידי של הפסילה אינו גדול במידה המצדיקה לעכב את ביצועה.

7.

דין הערעור להידחות. המערער הורשע בעבירות חמורות, אשר הסתיימו, באופן טראגי, במותו של אדם. עיקר העונש שהוטל עליו – מאסר בפועל – עוכב עד להכרעה בערעור, ובכך ניתן ביטוי מספק לנתונים השונים על אורח חייו ואישיותו של המערער. כפי שציינה המדינה, ערעורו קבוע לשמיעה בעוד זמן קצר והנזק שייגרם למערער עד אז אינו כזה המצדיק לעכב גם את ביצוע רכיב הפסילה. במהלך השנים שבהן המשיך המערער לנהוג לאחר התאונה לא הקפיד הוא הקפדה יתירה על חוקי התנועה, ובין העבירות שעבר בתקופה זו כלולות גם שתי עבירות של אי-ציות לתמרור עצור. משכך לא ניתן – לכל הפחות – להסיק מסקנות לטובתו מכך שהחזיק ברישיון נהיגה משך 8 שנים לאחר התאונה. גם לא השתכנעתי שסיכויי הערעור הם כה גבוהים עד שיש בהם לבדם כדי להצדיק עיכוב ביצוע – אם כי כמובן שבשלב כה מקדמי של הדיון לא ניתן לקבוע מסמרות בדבר.

לאור האמור לעיל, הערעור נדחה.