ע"פ 6331/99 דוד קדוש נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

המערער בע"פ 6331/99, דוד קדוש (להלן: קדוש) והמערער בע"פ 5575/99, כותל מויאל (להלן: מויאל), נמצאו אשמים בקשירת קשר לביצוע פשע, סחר והספקה של סם מסוכן והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית (19.57 גרם הירואין). קדוש גם הורשע בעבירה של הדחת קטין לשימוש בסם מסוכן.

בית-המשפט המחוזי מצא, על-יסוד חומר הראיות שהובא בפניו, על-יסוד דוחות שנערכו על-ידי שוטרים ששהו במארב, וכן על-יסוד עדות חברתו של קדוש, לירון, כי מויאל הזמין מקדוש סם מסוכן, וקדוש הגיע עם לירון לביתו של מויאל, על-מנת למסור לו את הסם. כאשר הבחינו מויאל וחברתו בשוטרים שארבו במקום, השליכה לירון את הסם, שנמצא לאחר-מכן ליד דלת ביתו של מויאל.

בית-המשפט המחוזי גזר על קדוש ארבע שנות מאסר בפועל ו18- חודשי מאסר על-תנאי, וכן הפעיל מאסר על-תנאי בן 12 חודשים. עונש זהה הוטל אף על מויאל, ואף נגדו הופעל עונש מאסר מותנה בן 12 חודשים. בית-המשפט קבע, כי העונשים המותנים שהופעלו ירוצו חלקם באופן חופף וחלקם באופן מצטבר, כך שכל אחד מהמערערים ירצה ארבע וחצי שנות מאסר בפועל.

מויאל קיבל עליו את הדין, וערעורו מופנה אך כנגד חומרת עונשו. קדוש, לעומתו, ערער הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש. בערעור כנגד ההרשעה טען קדוש, כי לא ניתן לסמוך על עדותה של לירון, שכן הודעתה במשטרה כוללת דברים ששמו בפיה השוטרים. כן נטען, כי הסם הושתל על-ידי השוטרים ליד דלת ביתו של מויאל.

לירון חזרה בה מהודעתה בבית-המשפט, אך בית-המשפט המחוזי בחר לסמוך על העדות שניתנה על-ידה במשטרה, וזאת, בין-היתר, לאור הקלטת העדות במשטרה. הקלטת העדות אכן מסירה כל חשש, כי הדברים שאמרה לירון לא נאמרו באופן ספונטני. באשר לגרסת ההשתלה של הסם, הרי שאין לגרסה זו כל עדות בחומר הראיות.

יש לדחות, איפוא, את הערעור כנגד ההרשעה.

כך גם לא מצאנו מקום להתערב בעונשים שהוטלו על המערערים. לשניים עבר פלילי מכביד. קדוש, סוחר-סמים, ביצע את העבירה כשהוא אסיר ברישיון, ומויאל, נרקומן, היה נתון אותה עת במעצר-בית. בא-כוח המדינה הציע, כי ביצוע גזר-הדין שהוטל על מויאל יידחה בשנה, עד למתן תסקיר של שירות-המבחן בעניינו, אך מויאל אינו מעוניין בכך. בנסיבות אלה, לא נכפה עליו הצעה זו.

העונשים, כשלעצמם, אינם חמורים מידיי, ואנו דוחות, איפוא, את הערעורים כנגד חומרת העונש.