ע"פ 6339/12 פלוני נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ברק-ארז:

1.

אדם עוקב אחר אשה ההולכת לביתה בשעת ערב, ומנסה לקחת ממנה את התיק שהיא נושאת. משהיא מסרבת, הוא שולף סכין ומאיים עליה בו, מושך ממנה את התיק, הודף אותה על הרצפה ונמלט מן המקום. שאלת העונש הראוי בגין מעשים אלה, בנסיבות העניין, היא העומדת בפנינו.

2.

ביום 2.3.2012 בסמוך לשעה 20:30 בערב הלכה המתלוננת בדרכה לביתה, כשהיא נושאת עמה תיק ובו סכום של כ-1500 שקל, שרשרת עם תליון וחפצים אישיים נוספים. המערער, המוכר למתלוננת כמי שמתגורר בסמיכות מקום אליה, ניגש אליה ודרש ממנה לתת לו את תיקה, תוך שהוא מנסה למשוך אותו ממנה. מאחר שהמתלוננת התנגדה, הוא שלף סכין, איים עליה, ובסופו של דבר דחף אותה ונטל ממנה את התיק בכוח. המתלוננת נפלה על הקרקע והמערער נמלט מן המקום.

3.

בגין אירועי אותו ערב הוגש נגד המערער כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 18303-03-12, השופטת ד' סלע ). בהמשך, תוקן כתב האישום במסגרת הסדר טיעון, והמערער הודה בכתב האישום המתוקן שעיקריו הוצגו לעיל. בהתאמה, המערער הורשע על-פי הודאתו בעבירה של שוד לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

4.

בית המשפט קמא השית על המערער עונש של מאסר בפועל בן 32 חודשים (בניכוי תקופת מעצרו) ומאסר על תנאי למשך 12 חודשים, בתנאי שלא יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע, וכן חייב אותו בתשלום פיצוי למתלוננת בסך 25,000 שקל (ב-20 תשלומים חודשיים רצופים). בגזירת הדין נדרש בית המשפט קמא לחומרת העבירה, הכרוכה באיום של בטחון הציבור ולנסיבות ביצועה (תוך שימוש בסכין), כמו גם לעברו הפלילי של המערער, בין היתר בעבירות אלימות. בית המשפט קמא נתן דעתו גם לנסיבותיו האישיות הלא קלות של המערער, אדם צעיר שגדל בתנאים קשים ומגיל צעיר נדרש לסייע לכלכלת משפחתו, להודאתו בכתב האישום המתוקן ולכך שהותקף על-ידי משפחתה של המתלוננת לאחר מעשה. הוא קבע ששיקולים אלה הובאו על-ידו בחשבון, אך זאת בגדרה של מדיניות הענישה ביחס לעבירה שבה הורשע.

5.

המערער טוען כנגד חומרת עונשו, תוך הדגשת נסיבותיו האישיות הקשות. לטענת בא-כוחו, הוא ביצע את העבירה בשל התמכרותו לאלכוהול, וכבר סבל בעצמו מן האלימות שכוונה נגדו על-ידי משפחתה של המתלוננת. בעיקרו של דבר, הוא סבור שיש לסייע לשיקומו על-ידי הקלת מה בעונשו.

6.

באת-כוח המשיבה 1 מבקשת לדחות את הערעור. לטענתה, אין להקל עם המערער בהתחשב בחומרת מעשיו, כמו גם בנורמת הענישה המקובלת במקרים דומים.

7.

שקלנו את טענות הצדדים והגענו לכלל דעה שדין הערעור להידחות. כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בגזרי דין של ערכאה דיונית אלא במקרים חריגים שבהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית או כאשר העונש שהוטל חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת (ראו למשל: ע"פ 5541/11 אזולאי נ' מדינת ישראל (13.12.2012), בפסקה 40 לפסק דינו של השופט י' דנציגר ; ע"פ 556/12

מדינת ישראל נ' אבו סמינה (11.3.2012), בפסקה י"ב לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין ). נסיבות חריגות אלו לא מתקיימות בענייננו. ככלל, עבירת השוד היא עבירה חמורה, שכורכת בתוכה איום על הסדר החברתי, כמו גם על הביטחון האישי של אחד ואחת מיחידי החברה. הנזק הכרוך בה מתבטא לא רק בפגיעות הממשיות – ברכוש ובגוף שכרוכות בביצועה – אלא גם בצל שהיא מטילה על חיי היומיום. יש להילחם בתופעה שהליכה הביתה בשעת ערב, שאמורה להיות פעולה שגרתית ומשרת שלווה, תהפוך להיות "משימה" שצריך לצלוח אותה באומץ ובנחישות.

8.

אכן, חייו של המערער לא היו קלים. אולם, ניתן להתרשם שבית המשפט קמא נתן ביטוי גם לשיקול זה, בגזר דינו המקיף והמפורט. אנו סבורים, כי העונש אשר הושת על המערער תואם את מדיניות הענישה במקרים מסוג זה (ראו למשל: ע"פ 10771/08 בוחניק נ' מדינת ישראל (15.12.2009); ע"פ 4406/12 דוברוסקי נ' מדינת ישראל (13.1.2013)). העובדה שאין בעברו הפלילי של המערער עונש של מאסר בפועל, איננה מהווה בהכרח שיקול לקולא, כפי שנטען על ידי בא-כוחו, אלא דווקא עשויה ללמד כי המערער בחר שלא לנצל את ההזדמנויות הקודמות שניתנו לו על ידי בתי המשפט, ובשלב זה דומה שאין מנוס מענישה משמעותית יותר מזו שהושתה עליו בעבר.

9.

דין הערעור להידחות. המערער יישא בעונשו כאמור בפסקה 4 לעיל וכמפורט בפסק דינו של בית המשפט קמא.