ע"פ 6343/03 מדינת ישראל נ. ויסאם כנעאן

השופט י' עדיאל:

המשיב הורשע, על סמך הודייתו, כמבצע בצוותא של ארבע עבירות שוד לפי סעיף 402(א)+(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק או חוק העונשין), יריות באזור מגורים - עבירה לפי סעיף 340א לחוק, קבלת רכב גנוב - עבירה לפי סעיף 413י לחוק והשמדת ראיה - עבירה לפי סעיף 242 לחוק, על-פי העובדות הבאות.

ביום 15.6.02, המשיב יחד עם שלושה אחרים (להלן גם - השותפים) שדדו את רכבו של אחד בשם "אבו חלף" כשכולם חבושים בכובעי גרב, ושלושת האחרים חמושים בנשק חם. במהלך השוד הם דרשו מאבו חלף לעצור ומשזה סירב, ירה אחד מהשלושה האחרים באוויר, מה שגרם לאבו חלף לעצור את רכבו. ירייה נוספת שנורתה הביאה את אבו חלף לצאת מן הרכב ולמסור לשודדים את מפתחות הרכב. הארבעה נטלו את הרכב ונסעו מהמקום, כאשר המשיב נוהג ברכב. בהמשך ביצעו כל הארבעה, ביניהם המשיב, מעשי שוד בשלושה בנקים. בכל המקרים, למעט שוד הבנק השלישי, המתין המשיב לשותפיו עם הרכב מחוץ לבנק, בעוד שאלה נכנסו אל תוך הבנק כשהם חמושים, ירו יריות אזהרה, לקחו את השלל, יצאו את הבנק, ונכנסו לרכב בו המתין להם המשיב. כל הארבעה עזבו יחדיו את זירת האירוע ולאחר מכן התחלקו בשלל השוד. עובר לביצוע השוד השלישי שדדו שותפיו של המשיב, בידיעתו, רכב נוסף תוך איומים בנשק חם. אותה עת המשיב הסתובב ברכבו באזור הבנק על מנת לבדוק את השטח. לאחר השוד, נמלטו שותפיו של המשיב ברכב הגנוב ותוך כדי כך התנגשו ברכב שחנה בצד הדרך. מיד לאחר ההתנגשות התקשרו השותפים למשיב שהגיע למקום, אסף אותם ברכבו וכל הארבעה עזבו את המקום. בהמשך שרפו המשיב ושותפיו את הרכב הגנוב במטרה להקשות על זיהוי המשתתפים בשוד. בכל המקרים התחלקו המשיב ושותפיו בשלל השוד.

לחובתו של המשיב נזקפות הרשעות קודמות בעבירות אלימות, סמים ורכוש והוא אף ריצה בעבר עונשי מאסר.

בית המשפט קמא (השופטת י' צור) גזר על המשיב עונש של ארבע וחצי שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.

המדינה טוענת בערעורה, כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שהסתפק בעונש מאסר בפועל של ארבע וחצי שנים בגין ארבעה מעשי שוד, קבלת רכב גנוב והשמדת ראיה. עונש זה, היא סבורה, אינו הולם את חומרת העבירות, זאת, גם בשים לב לעברו הפלילי המכביד של המשיב. לשיטתה של המדינה, בית המשפט קמא טעה בכך שייחס משקל רב לעובדה שהמשיב לא היה המנהיג של החבורה, וחלקו במעשי השוד לא היה מרכזי אלא הצטמצם בהסעת שותפיו ובשמירה בחוץ. המשיב, טוענת המדינה, נטל חלק בכל מעשי השוד כשתפקידו הוגדר היטב והיה חיוני לשם הצלחת מעשי השוד, שהרי חלק מתכנון השוד היא הדרך להימלט ולא להיתפס ובכך להשלים את מעשה השוד. כמו כן נטען, שהמשיב היה מודע לכך ששותפיו עושים או יעשו במהלך מעשי השוד שימוש פעיל בנשק חם.

בא-כוח המשיב טוען, מנגד, כי מעורבותם של שותפיו של המשיב במעשי השוד הייתה עמוקה הרבה יותר מזו של המשיב, זאת, הן מבחינת התכנון המוקדם שבוצע על-ידי האחרים ולא על-ידי המשיב, הן מבחינת הביצוע בפועל והן מבחינת התעוזה שגילו האחרים, שהם שפרצו אל תוך הבנקים ונטלו במו ידיהם את השלל, תוך שהם עושים שימוש בנשק שבידם. כל זאת, כאשר המשיב ממתין לאחרים ברכבו מחוץ לבנק. כמו כן, טוען בא-כוח המשיב, שהיה זה המשיב שהביא להפללתם של שאר השותפים, כאשר הודה מייד במעשים ובעקבות הודייתו הצליחה המשטרה לשים יד על השותפים האחרים. לבסוף טוען בא-כוח המשיב, כי גם אם גזר הדין חורג במידת מה לקולה, אין מדובר בחריגה מהותית המצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור.

דין הערעור להתקבל. כפי שציין בית המשפט המחוזי, מעשיו של המשיב חמורים ביותר. מדובר ב-4 מעשי שוד, מתוכם שוד אחד של כלי רכב ושלושה מעשי שוד של בנקים. מדובר במעשים מתוכננים היטב, שבוצעו בתעוזה רבה, כאשר השודדים אינם נרתעים מלעשות שימוש בנשק חם, גם בתוך בנק הומה אדם. מעשים כאלו מערערים באופן חמור את הסדר הציבורי ופוגעים קשה בביטחון הציבור בחייו וברכושו. אמנם, המשיב לא אחז בעצמו בנשק והוא גם לא נכנס יחד עם חבריו לתוך הבנקים. אולם המשיב נטל חלק פעיל במעשים, ותפקידו בביצוע מעשי השוד היה חיוני להצלחתם. המשיב גם ידע היטב ששותפיו אוחזים בנשק חם. לאחר ביצוע מעשה השוד הראשון, הוא היה מודע גם לכך שהם אינם נרתעים מלעשות בנשק שימוש, אך הדבר לא הרתיע אותו מלהמשיך בביצוע מעשי שוד נוספים יחד עם שותפיו. בנסיבות אלו, אנו סבורים שמעשיו של המשיב מחייבים תגובה עונשית קשה במידה ניכרת מזו העולה מגזר הדין של בית המשפט המחוזי. עם זאת, לאור הכלל, לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את מלוא חומרת הדין בערעורים של המדינה על קולת העונש, לא נמצה גם כאן את הדין עם המשיב.

לאור האמור החלטנו להחמיר בעונשו של המשיב, ואנו מורים שבמקום העונש שנגזר עליו על-ידי בית המשפט המחוזי, עונשו יעמוד על 7.5 שנות מאסר, מתוכן 6 שנות מאסר בפועל, החל ממועד מעצרו ב-18.2.03, והיתרה על תנאי. התנאי, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הוא שהמשיב לא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר, כל עבירה נגד הגוף והרכוש מסוג פשע לפי פרקים י' ו-יא' לחוק העונשין.