ע"פ 6357/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בכתב אישום מתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נגד המערער - שבעת האירועים בהם עוסק ערעור זה היה קטין (יליד חודש אוקטובר 1988) – יוחסו לו עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות ומעשה סדום. על פי גרסת המשיבה, בתאריך 7.4.05 רכב המערער על חמורו בשטח מדברי ליד ערד, שם פגש תיירת מארה"ב (להלן: המתלוננת) שטיילה לתומה. לאחר חלופי דברים קצרים בינו לבינה, ניגש המערער למתלוננת, אחז בה, וכאשר החלה לצעוק סתם את פיה בידו, הפיל אותה על הקרקע והרים את חצאיתה. מתוך חשש כי יבולע לה, הציעה המתלוננת למערער לסייע לו להגיע לסיפוק מיני בידיה. אולם המערער סרב לכך, ודרש מהמתלוננת להחדיר את איבר-מינו לפיה, וחרף התנגדותה הצליח לבצע את זממו. אולם בכך הוא לא הסתפק, ובהמשך הוריד את תחתוניה של המתלוננת ובעל אותה, פעם ועוד פעם, עד אשר הגיע לסיפוקו. לפני שפנה לדרכו נישק המערער את המתלוננת על פיה ובצווארה, וביקשה שלא לספר לאיש על הקורות אותה.

תחילה כפר המערער במעשים שיוחסו לו, אולם לאחר שהמתלוננת מסרה את עדותה בבית המשפט, הוא שינה את טעמו, ביקש רשות לחזור בו מכפירתו, והודה בעובדותיו של כתב-האישום. בעקבות כך הוגש תסקיר של שרות המבחן, והמערער הורשע בעבירות אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום והדחה בחקירה. על כל אלה גזר לו בית המשפט המחוזי 7 שנות מאסר, שנה מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 30 אלף ש"ח.

בערעור שבפנינו, שהופנה במקורו גם כנגד הכרעת-הדין , נטען כי המערער סבר לתומו כי המתלוננת נתנה את הסכמתה לקיומם של יחסי המין, ואפשר שתרמו להבנתו המוטעית קשיי השפה והתקשורת הלקויה שבינו לבינה.

טיעון מוזר זה אין בידינו לקבל. עו"ד ביסאן ייצג את המערער גם בפני הערכאה הראשונה, ומן הסתם נהירות לו העובדות בהן הודה שולחו, וביניהן אלו: המתלוננת התנגדה למעשיו של המערער, פיסית ומילולית; הוא סתם את פיה כדי למנוע ממנה מלצעוק; והיא התחננה בפיו שירפה ממנה. כיצד מתיישבות עובדות אלו, בהן כאמור הודה המערער, עם הטענה בדבר קיום יחסים בהסכמה שמקורה בתום לב, נשגב מבינתנו. כך או כך, אם סבר המערער כי בגרסה זו יש ממש, היה עליו לבקש את הכרעתה של הערכאה הדיונית על פי הראיות שיובאו בפניה, וכזכור הוא בחר ללכת בדרך שונה.

טעונו זה של המערער ביחס להכרעת הדין, הותיר בפינו טעם מר. נדמה כי הוא מלמד יותר מכל על כך שהמערער לא הפנים דיו את חומרת מעשיו, ואפשר אף שחרטתו היא מן הפה ולחוץ בלבד. כך או כך, נוכח התנהגותו הברוטאלית בקורבנו, התעללותו בה במשך שעה ארוכה, והנזקים הפיסיים ובעיקר הנפשיים שגרם, כל אלה הצדיקו את העונש שהושת עליו, ומדעתנו לא שינינו גם נוכח גילו הצעיר. נהפוך הוא, יהיה עונשו של מערער זה לנגד עיניהם של אחרים בבחינת אות אזהרה, כי זו הדרך בה עתידות הרשויות לאכיפת החוק לנהוג במי שאוכף את עצמו על אישה, פוגע בה כה אנושות ורומס את כבודה כאדם. נוכח כל האמור, אין בעונש דבר המצדיק את התערבותנו, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.