ע"פ 6377/01 וסאם דגש נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר :

חמשת המערערים, כולם צעירים ללא עבר פלילי, הודו בבית-המשפט המחוזי בחיפה, בגדרי הסדר-טיעון, בעובדות כתב-אישום מתוקן שייחס להם עבירות גניבה ודרישת נכס באיומים. על-פי כתב-האישום, שבעובדותיו הודו המערערים, החמישה נסעו ברכבו של המערער בע"פ 6380/01 (להלן: אל-קאדר) לאזור התעשיה בקרית-ביאליק. ארבעה מהם יצאו מן הרכב ואילו החמישי, המערער בע"פ 6382/01 (להלן: חמיס), נשאר לשבת בתוך המכונית בחברת המתלוננת, העוסקת בזנות. מאוחר יותר, חזרו הארבעה למכונית, היכו את המתלוננת, ונטלו ממנה את ארנקה ובו 400 ש"ח.

מתסקירי שירות-המבחן שהוגשו לבית-המשפט המחוזי עלה, כי חמיס, וכן המערער 2 בע"פ 6378/01 (להלן: מוחמד), שבעת ביצוע העבירה היה קטין, מבינים את חומרת מעשיהם ומתחרטים חרטה עמוקה. זאת, בניגוד לשלושת האחרים - המערער בע"פ 6377/01 (להלן: דגש), המערער 1 בע"פ 6378/01 (להלן: מוראד), ואל-קאדר - שעל אף האחריות שנטלו למעשיהם לא גילו אמפתיה כלפי המתלוננת. עם זאת המליץ שירות-המבחן להטיל על כל החבורה עונשים שיקומיים, לרבות תשלום פיצויים למתלוננת.

בית-המשפט המחוזי (השופטת שושנה שטמר) הטעים, כי המערערים נהגו באלימות במתלוננת, כי יש לשרש גישה הרואה באישה העוסקת בזנות טרף קל, וכי, על-כן, על אף נסיבותיהם האישיות של המערערים - שבית-המשפט סבר כי אין להבחין ביניהם - יש להטיל עליהם עונשי מאסר. כל אחד מן המערערים נידון איפוא ל18- חודשי מאסר, מתוכם שבעה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן חויב כל אחד מן המערערים לפצות את המתלוננת בסכום של 1,200 ש"ח.

המערערים, כך מסרו סניגוריהם, שילמו למתלוננת את סכום הפיצויים שבתשלומו חויבו, וערערו כנגד חומרת עונש המאסר. עיקר טענתם היה כי בגדר הסדר-הטיעון לא הורשעו בעבירה של תקיפה הגם שעונשם משקף חומרה שיש לייחס לעבירה כזו. עוד טענו המערערים, כי בפסק-הדין נפלה שגגה בציון תקופת המעצר שבה היו נתונים אל-קאדר, דגש, ומוראד. סניגורו של אל-קאדר הטעים עוד, כי מרשו סובל ממחלת עיניים חמורה וריצוי המאסר עלול להחמיר את מחלתו.

בטענה הראשונה, הנוגעת לענישת המערערים על רקע העבירות שבהן הורשעו, יש ממש. אכן, העבירות שבהן הורשעו המערערים אינן משקפות את העובדות בהן הודו. על הסדר-טיעון דומה כבר נאמר, כי "סתירה זו [בין יסודות העבירה לבין העובדות] אכן צורמת היא. אך זוהי גזירה המתחייבת מההרשעה על-פי הסדר הטיעון", וכי אמת-מידה לענישה צריכה להיקבע על-פי העבירה שבה הורשע הנאשם. ראו ע"פ 1820/98, 2536 אנג'ל נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(5) 97, בע' 109.

אלא שככל שהדברים נוגעים לאל-קאדר, דגש ומוראד, הרי שגם לנוכח העבירות שבהן הורשעו, העונש שהוטל עליהם אינו מצדיק את התערבותנו. זאת אף אם מתחשבים בגילם הצעיר, בעברם הנקי ובנסיבותיהם האישיות והמשפחתיות.

לעומת זאת, ראוי היה להבחין בין שלושת אלה לבין חמיס, אשר לא נקט במעשי אלימות והתחרט על מעשיו; ומוחמד, שהיה קטין ואשר אף הוא הביע חרטה. ביחס לחמיס ומוחמד, הסכימה גם המדינה כי ראוי להקל במידת-מה בעונשיהם.

המדינה אף הסכימה, כי נפלה טעות בפסק-הדין לעניין תקופת המעצר, וכי אל-קאדר היה נתון במעצר 17 יום, דגש - 13 ימים, ומוראד - 14 יום.

בכפיפות לתיקון בתקופת המעצר, כאמור לעיל, אנו דוחים את ערעוריהם של אל-קאדר, דגש ומוראד. אנו מקבלים את ערעוריהם של חמיס ומוחמד, ומעמידים את עונש המאסר בפועל שנגזר על השניים על שישה חודשים שירוצו בעבודות שירות, אם הממונה על עבודות השירות יאשר זאת.

הממונה יעביר איפוא, את חוות-דעתו בעניין חמיס ומוחמד בתוך 30 ימים, ועם קבלת חוות-הדעת נשלים את פסק-דיננו.

אנו מפנים בזאת את תשומת-לב שירות בתי-הסוהר למחלת העיניים שממנה סובל אל-קאדר, הנזקק בגינה לטיפול.