ע"פ 6391/12 אחמד מסארווה נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

1.

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (ת"פ 30004-02-11, כבוד השופט ע' גרשון ) מיום 11.7.2012.

2.

המערער הורשע ביום 21.6.2012 על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של סיוע להריגה, על פי סעיף 298 בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ובסיוע לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 333 בצירוף סעיפים 335 ו-31 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בליל 29.10.2010 נפגשו המערער וחבריו עם המנוח ועם נ', כאשר ביניהם למערער הכרות מוקדמת. בין הנוכחים התפתחה קטטה במהלכה נפצע המנוח בראשו. המנוח הובא לבית החולים ולאחר טיפול רפואי נסע עם נ' וחבריהם. לאחר הגיעם למחוז חפצם יצר עמם המערער קשר טלפוני והשניים אמרו לו את מקום הימצאם. המערער ונוספים נסעו למקום מתוך כוונה לירות ולפגוע במנוח כשבידי אחד מהחבורה אקדח. אחר מבני החבורה ירה מהרכב אל עבר המנוח וחבריו מספר יריות כאשר אחד מהקליעים פגע בראשו של המנוח אשר נפטר בתאריך 5.11.2010. קליע נוסף פגע ברגלו של נ' אשר אושפז ונותח.

3.

במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי המשיבה תבקש הטלת עונש מאסר בפועל של 12 שנים והמערער רשאי לטעון באופן חופשי.

4.

בגזר דינו התייחס בית המשפט לחומרת העבירות בהן הורשע המערער ולכך שנודעת להן חומרה יתרה משום שבוצעו בחבורה ותוך תכנון מוקדם. בית המשפט ציין כי אין לקבל עשיית דין עצמית שכזו, וכי העבירה חמורה במיוחד מאחר שהמעשים סיכנו עוברי אורח נוספים. בית המשפט נתן דעתו לכך שהמערער לא היה היורה, אך ציין כי הוא סייע לאירוע על ידי איתור המנוח ונ' ועל ידי הגעה למקום. בית המשפט ייחס משקל לעדי האופי שהעידו מטעם המערער ולכך שאין לו עבר פלילי אך ציין כי האינטרס האישי שלו נסוג מפני האינטרס הציבורי שבענישת עבריינים כדי להגן על שלום הציבור. בית המשפט דחה את טענת המערער בדבר אכיפה בררנית, לפיה המשיבה לא הגישה כתבי אישום נגד שבעה אחרים אשר השתתפו לדבריו באירוע, וקיבל את טענות המשיבה בעניין, שעל פיהן לא נמצאו ראיות להעמיד לדין אנשים אלו, על אף שחלקם נחקרו כחשודים ואף היו עצורים. כמו כן ציינה המשיבה בהקשר זה, כי המערער לא מסר גרסה במשטרה שהייתה יכולה ללמד באשר לחלקם בפרשה. בית המשפט ציין בהקשר זה כי הוא אינו מסוגל לבדוק את הראיות לגבי אותם אחרים. על בסיס זה גזר בית המשפט על המערער עונש של 8 שנות מאסר בפועל; 24 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע; פיצוי לבת זוגו של המנוח ולשני ילדיהם בסך של 75,000 ש"ח; פיצוי למשפחתו הביולוגית של המנוח בסך של 25,000 ש"ח ופיצוי לנ' בסך של 25,000 ש"ח.

5.

מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן די משקל לתיקון המהותי בכתב האישום, אשר בו הופחתה, בין היתר, עבירת ההריגה לעבירת הסיוע, וכן לשינוי שנערך בפרק העובדות בו הובהר כי לא המערער הוא שירה את היריות. עוד טוען הוא כי העונש שהוטל עליו חורג ממדיניות הענישה הראויה בעיקר נוכח העבודה כי הוא נעדר עבר פלילי וסיועו מתמצה באיתור המנוח. בעניין זה מדגיש המערער הן את עונש המאסר שהוטל עליו והן את סכום הפיצוי. לטענתו, נוצר עיוות דין משלא הוגשו כתבי אישום נגד משתתפים אחרים באירוע, וכי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי יש למערער חלק בכך, כיוון שלא מסר גרסה במשטרה. זאת נוכח העובדה כי אין לצפות שימסור מידע שיסכן את חייו או חיי משפחתו. לגרסתו נראה כי בשל העובדה שהוא נשפט לבד בית המשפט החמיר עימו גם עבור המבצעים העיקריים. המערער מוסיף וטוען כי לא ניתן משקל להודאתו

ולנסיבותיו האישיות.

6.

במענה, סומכת המשיבה את ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי ומדגישה את חומרת העבירות שכתוצאה מהם נהרג אחד ואחר נפצע. המשיבה טוענת כי בית המשפט התייחס לכתב האישום המתוקן ולכך שהוא מתייחס לעבירת הסיוע, וכי יש לדחות את טענת המערער בהקשר זה. המשיבה מדגישה את תפקידו המרכזי של המערער בביצוע העבירה, שכן בלעדיו לא היה ניתן למצוא את המנוח. לעניין הנסיבות האישיות, טוענת המשיבה כי הן לא משמעותיות דיין בכדי שהאינטרס הציבורי ייסוג מפניהן.

7.

לאחר שעיינו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להידחות.

8.

כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל

(29.1.2009)). מקל וחומר, מקום בו הסכימו הצדדים על טווח ענישה במסגרת הסדר טיעון, והעונש שנגזר על המבקש הוא בתוך הטווח, תהיה התערבותו של בית משפט זה מצומצמת ביותר (ע"פ 9112/11 פלוני נ' מדינת ישראל , (13.12.2012)). במקרה שלפנינו, לא מצאנו חריגה ניכרת מטווח הענישה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.

8.

באשר לטענת המערער, לפיה בית המשפט לא נתן די משקל לתיקון כתב האישום, בטענה זו אין ממש. בית המשפט היה מודע לכך שהמערער לא הוא שירה את היריות וציין זאת מפורשות (ראו שורה 15 בעמוד 8 לגזר דינו). באשר לטענות כנגד גובה הפיצוי, משלא צורפה משפחת המנוח וכן המתלונן נ' להליך, אין בידינו להידרש לטענות אלו שכן הם זכאים להשמיע את דבריהם בעניין. כדי להסדיר את התשלום פתוחים בפניו המנגנונים המוסדרים בסעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995 (ראו גם ע"פ 7890/03 סניור נ' מדינת ישראל (30.6.2004); ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (24.7.2006)).

9.

בהמשך לאמור, מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אי העמדתם לדין של המעורבים האחרים בפרשה אינה בגדר אכיפה בררנית. זאת, נוכח התפתחות החקירה והיקף הראיות שהיו בנוגע למעורבים נוספים בעבירה כפי שהוצגו על ידי המשיבה במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי. יוזכר בהקשר זה כי טענת אכיפה בררנית היא טענה שגלום בה קושי אינהרנטי של נטלי ראיה. ברי, כי לטוען אותה אין כלים להציג באופן סדור את מדיניות ההעמדה לדין הכללית של המדינה בסוג עבירות מסוים, או לפרוש את הנסיבות שהובילו להחלטה בדבר העמדה באירוע ספציפי. במובן זה, נראה שהמבנה הדיוני שהתקיים בהליך הנוכחי ראוי הוא. מרגע שעלתה טענת האכיפה הבררנית, והתברר שהיא אינה טענה בעלמא, עבר הנטל למדינה להסביר מדוע החליטה כפי שהחליטה, ולהציג את השוני הרלבנטי בין ההליכים השונים. הסבר זה, הוא שאיפשר לבית המשפט לבחון בצורה מושכלת את שאלת האכיפה הבררנית.

10.

סוף דבר, הערעור נדחה.