ע"פ 6414/99 יואל רחמילביץ' נ. מדינת ישראל

ביום 13.10.99 הודע על דחיית הערעור, תוך הודעה שהנימוקים יינתנו. להלן נימוקי להחלטה זו.

1.ערר המערער הוא על החלטת שופט בית המשפט המחוזי, אשר דחה בקשה של המערער שיפסול את עצמו מלהמשיך לדון בעניינו.

לבית המשפט המחוזי הוגש ביום 9.11.98 כתב אישום, בו הואשמו חמישה נאשמים - ביניהם המערער - בקשירת קשר לביצוע פשע (ייצור, החזקה וסחר בסמים מסוכנים), החזקת חצרים להכנת סם מסוכן, ייצור סם מסוכן, ניסיון לייצר סם מסוכן שלא לשימוש עצמי והספקת סם מסוכן. שלושה נאשמים נוספים הואשמו בסיוע לחלק מהעבירות הנ"ל ובמתן אמצעים לביצוע הפשע.

ביום 24.3.99 הגיעה התביעה להסדר טיעון עם שישה מתוך הנאשמים הנ"ל. על פי ההסדר, הוגש נגדם כתב אישום מתוקן, בו יוחסו להם עבירות קלות מאלה שהיו בכתב האישום המקורי. לשלושה מהן יוחסה עבירה של סיוע לייצור סמים מסוכנים ולשלושה אחרים יוחסה עבירה של מתן אמצעים לביצוע פשע. על סמך עיסקת הטיעון, הודו נאשמים אלה בעובדות כתב האישום המתוקן, הורשעו ודינם נגזר. נגד שני נאשמים נשאר כתב האישום המקורי בעינו - נגד המערער ונגד אחד זמיר מילק ( להלן: מילק ), אשר היו הנאשמים 1 ו2- בכתב האישום המקורי.

2.המשפט המשיך להתנהל נגד שני נאשמים אלה, עד שסמוך לתום שמיעת ראיות התביעה הגיעה התביעה להסדר טיעון גם עם מילק. על פי הסדר טיעון זה, הוגש נגד מילק כתב אישום מתוקן, בו יוחסו לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשר (ייצור, החזקה וסחר בסמים מסוכנים), החזקת חצרים להכנת סם מסוכן, סיוע ליצור סם מסוכן וסיוע לניסיון לייצר סם מסוכן. מילק הורשע, על פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, ובית המשפט גזר את דינו לתקופה כוללת של 36 חודשי מאסר (כולל הפעלת מאסר על תנאי ל15- חודשים שהיה תלוי נגדו). גזר דין זה, אשר ניתן ביום 1.9.99, תאם את עיסקת הטיעון בין הצדדים, על פיה תדרוש התביעה עונש זה, בעוד ומילק יטען לעונש נמוך יותר שיחפוף את המאסר על תנאי שיופעל.

3.בישיבה הראשונה לאחר שנגזר דינו של מילק, עתרה באת כוחו של המערער לכך שהשופט יפסול עצמו מלהמשיך לדון במשפטו של המערער. לטענתה, בגזירת דינם של שישה הנאשמים לא היה כדי להצדיק פסילתו של השופט. באותו גזר דין לא הביע בית המשפט דעה נחרצת על חומרת העבירות, ואף לא קבע כף ענישה מינימלי. מה שאין כן, כך הטענה, בגזר דינו של מילק.

הואיל ולפי כתב האישום המערער נועד להיות ה"כימאי" שייצר את הסמים במעבדה, ומילק אמור להיות השוליה העוזר על ידו בייצור הסמים, רואה באת כוח המערער קביעות אשר בגזר דינו של מילק כקביעת רף תחתון של ענישה לגבי המערער. מה עוד, שהשופט מחווה דעתו בגזר דינו של מילק, שעונש המאסר אשר טענה לו התביעה על פי עיסקת הטיעון, הוא העונש אשר הוטל על מילק, עושה חסד עם המערער. הטענה היא, שבנסיבות אלה "קשר" בית המשפט את עצמו לקביעת חלקו של המערער בפרשה, וכן לרמת ענישה צפוייה במשפטו של המערער. על כן:

"קיים חשש אובייקטיבי ממשי למשוא פנים כלפי המערער, באופן שנסתם הגולל על סיכוייו של המערער לשכנע את בית המשפט בחפותו".

4.הסיטואציה בענייננו היא, שעל בית המשפט להמשיך בניהול משפט נגד המערער לאחר שנגזר על ידו דינם של נאשמים אחרים אשר היו עמו בכתב האישום. סיטואציה זו מוכרת, והיא מוסדרת בסעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב1982-. על פי האמור בסעיף 155(א)(1), אם הודה אחד הנאשמים בעובדות כתב האישום המיוחסות לו, והתובע או הסניגור הודיעו שהוא ייקרא להעיד במשפטם של יתר הנאשמים, יש לגזור תחילה את דינו ורק לאחר מכן ניתן להעידו. כך היה בענייננו. לאחר שנגזר דינו של מילק, העידה אותו התביעה במשפטו של המערער. הנה כי כן, המחוקק ראה אפשרות שאותו שופט ימשיך לדון במשפטו של אחד הנאשמים, על אף שנאשמים אחרים הודו באשמה בפניו ודינם נגזר על ידו. ההנחה היא, שככלל, שופט מקצועי ידע לגזור את דינו של האחד על פי העובדות בהן הודה ונסיבות המקרה האחרות, כולל נסיבותיו האישיות, מבלי שהדבר ימנע ממנו לנהל כהלכה וללא משוא פנים את משפטו של האחר.

עם זאת, הפסיקה קבעה שיש לבדוק בכל מקרה אם אין, לאור הנסיבות, חשש ממשי למשוא פנים בהמשך ניהול המשפט של הנאשם או הנאשמים אשר דינם לא נגזר על ידי שופט שגזר את דינם של נאשמים אחרים. לגישה הראויה בכגון דא מתייחס הנשיא ברק בע"פ 17/96, 870, 877 מרקדי ואח' נ' מדינת ישראל

(פ"ד מט(5) 731). לאחר שהוא מבהיר שהמבחן של "אפשרות ממשית למשוא פנים" הינו מבחן אובייקטיבי, הוא מתייחס לדרך הפעלתו של המבחן בדברים שהוא אומר, החשובים גם לענייננו:

"הפעלתו קשורה לנסיבות העניין המשתנות. אין לומר כלל, על פיו, כי בכל פעם ששופט הדן בעניינם של כמה שותפים הקשורים לאותה פרשה, מרשיע את אחד הנאשמים וגוזר את דינו, חייב הוא לפסול את עצמו מלהמשיך ולדון בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה. גם אין לקבוע כלל גורף לפיו, על מנת למנוע חשש ממשי למשוא פנים, יש להעביר את הדיון בטיעונים לעונש של נאשם שהורשע, למותב אחר, רק מכיון שבאותו עניין מואשמים גם שותפים אחרים לעבירה, אשר משפטם עדיין נמשך. לעניין זה, אחת היא אם מדובר בכתב אישום אחד או אם מדובר בכמה כתבי אישום נפרדים, הקשורים כולם לאותה פרשה. כבעניינים אחרים, הכל תלוי בנסיבות ובחשש העולה מתוכן.

מבין אני כי עצם ההודאה בעובדות ובעקבותיה הרשעתו של הנאשם המודה וגזירת דינו, יצרה אצל המערערים חשש למשוא פנים. זהו חשש סובייקטיבי בלבד. מהבחינה האובייקטיבית אין לחשש זה בסיס, שכן שופט מקצועי פועל על פי מערכת העובדות המונחת בפניו, ויודע להבחין יפה בינה בין מערכות עובדות שונות המונחות בפני שופטים אחרים, או המונחות בפניו בתיקים אחרים. אכן, סעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי מכיר במצב שבו כמה נאשמים מואשמים בכתב אישום אחד וחלק מהם מודים ומורשעים. הסעיף אינו פוסל מצב כזה כלל ועיקר, אלא אך קובע כי נאשם כזה שהודה והורשע, לא יעיד במשפטם של יתר הנאשמים, אלא לאחר שנגזר דינו. בנסיבות מיוחדות שירשום בית המשפט, הוא רשאי לגזור את דינו של אותו נאשם לפני סיום משפטם של האחרים.

מצאנו, כי יש צורך לבחון בכל מקרה, לאור הנסיבות, האם מתעורר חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. אכן, כפי שאין לומר שהרשעת נאשם שמודה וגזירת דינו של אותו נאשם, מחייבים בכל מקרה את פסילתו של השופט מהמשך ישיבתו בדינם של שאר השותפים לכתב האישום, כך גם אין לקבוע את ההיפך. כל מקרה ונסיבותיו".

5.את גזר דינו של מילק השתית בית המשפט על יסוד עובדות כתב האישום בהן הודה מילק. אלה היוו את התשתית לקביעותיו של בית המשפט. בית המשפט לא התייחס בגזר הדין אל המערער, אלא אל עובדות המקרה ככל שהן נוגעות למילק. אין צורך לומר, שבתום משפטו של המערער יהיה על בית המשפט לקבוע אם הוכחה אשמת המערער על פי הראיות אשר הובאו בפני בית המשפט, ואם יורשע המערער - דינו ייגזר על פי העובדות אשר יונחו לגביו.

אכן, ניתן להבין את הרגשתו הסובייקטיבית של המערער נוכח דברים שנאמרו והעונש שהוטל ביחס למילק. אך אין בכך להביא לפסילתו של השופט מלדון בעניינו. על נסיבות דומות, בהן נתבקשה פסילה של שופט לאחר שגזר את דינו של נאשם אחר באותו כתב אישום, אומר הנשיא שמגר:

"כאשר שניים או יותר מואשמים בכתב אישום אחד, כפי שמתיר חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב1982-, יכול ויקרה כי ההרשעה בדין או הזיכוי של כל אחד מן הנאשמים לא יהיה בו זמני, באותו שלב של הדיון כי החוק מתיר הכרעה נפרדת ואף דורש בנסיבות מסויימות גזירת עונש נפרד. כך לא ניתן יהיה להביא נאשם אחד כעד נגד רעהו למרות שהעד המיועד הורשע בדין בעקבות הודאתו בעובדות, אם לא גזרו תחילה את עונשו. הן בעת הכרעת הדין והן בעת גזירת העונש עלול בית המשפט לכלול בדבריו הערות הנוגעות לנאשם האחר. למותר להוסיף שיש לצמצם ככל האפשר כל התייחסות לנאשם אחר שטרם הורשע או זוכה, אך לפעמים מדובר על מעשים או מחדלים כה שלובים עד שמן הנמנע הוא שבית המשפט לא יגע בדבריו מכל וכל בנאשם שמשפטו טרם נסתיים, זהו הכרח בל יגונה ואין הוא עילה לפסילת שופט. כפי שהשופט יכול לדון במשפטיהם של נאשמים אחדים בצוותא, כך הוא גם מסוגל לאבחן בין הכרעתו לגבי הנאשם האחד לבין המסקנות אותן הוא עומד להסיק לגבי נאשם אחר" (ע"פ 25/86 יצחק אלדג'ם נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(1) 163).

אם נחזור לענייננו, השופט המלומד לא אמר בגזר דינו של מילק מעבר לנדרש לשם הנמקת גזר הדין. בכל הנוגע לנסיבות המקרה ולחלקו של מילק בפרשה, הסתמך על עובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה מילק. בנסיבות אלה, אין המקרה הנדון מצדיק את פסילתו מלהמשיך לדון בעניינו של המערער.

מטעם זה הוחלט ביום 13.10.99 על דחיית ערעורו של המערער.