ע"פ 6449/99 ג'מאל זועבי נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ביניש:

המערער הורשע על פי הודאתו בעקבות הסדר טיעון בעבירת שוד לפי סעיף 403 רישא לחוק העונשין, תשל"ז1977-.

המערער הועמד לדין ביחד עם אחר ובכתב האישום יוחסה לשניים עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, על כך שתקפו את המתלונן שעה שטיפל במכונת משחקים באורחן דוברת. לפי הנטען, השניים ניסו למשוך את תיקו של המתלונן, וכשהתנגד היכה אותו המערער במצחו ופצע אותו. עוד נטען בכתב האישום, כי גם שותפו לעבירה היכה את המתלונן.

תחילה כפרו שני הנאשמים בכתב האישום, ולאחר שנשמעה עדותו של המתלונן ביקשו לחזור בהם מן הכפירה, ובעקבות הסדר טיעון התביעה לא עמדה עוד על כך שהעבירה בוצעה בנסיבות מחמירות, והחליפה את סעיף האישום מעבירה לפי סעיף 403 סיפא לעבירה לפי סעיף 403 רישא.

בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש של עשרה חודשי מאסר בפועל וחמישה עשר חודשים מאסר על תנאי וכן קנס ופיצוי למתלונן. על הנאשם השני, צעיר כבן 20, הטיל עונש של שישה חודשי מאסר בעבודות שרות וכן שניים-עשר חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן.

בפנינו ערעורו של הנאשם הראשון, אשר הוגש מלכתחילה כנגד ההרשעה. בערעורו המקורי העלה בא-כוח המערער טענות שונות נגד הסדר הטיעון ונסיבות עריכתו, אולם בטיעונו היום לפנינו, חזר בו בא-כוח המערער מערעור זה והפנה את טענותיו כנגד גזר הדין בלבד.

טיעונו העיקרי של בא-כוח המערער כוון כנגד הפער שבין העונש שהוטל על מרשו לבין עונשו של הנאשם השני. עוד ביקש בא-כוח המערער כי נתחשב בכך שהדיון מתקיים סמוך לתום שני שלישים מתקופת המאסר שנגזרה, וכי מטעם זה נפחית את הזמן הקצר שנותר לריצוי - כשלושה שבועות - מהמאסר שהוטל עליו.

הסניגור המלומד עשה כל שניתן כדי לשכנענו שהפער בין העונשים הללו אינו מוצדק, אך לא עלה בידיו לשכנענו כי יש ממש בטענותיו.

השופטת של בית המשפט קמא נימקה את הטעמים לכל אחד מן העונשים שגזרה על שני הנאשמים שהיו בפניה, ויש בנימוקיה כדי לבסס את ההבחנה שראתה לעשות בין השניים.

המערער שבפנינו הוא אדם מבוגר, יליד שנת 1964, ואילו שותפו לעבירה הינו צעיר, יליד 1979, שהיה בעת ביצוע העבירה כבן 20.

על פי תאורו של המתלונן, אשר העיד במשפט בטרם הושג הסדר הטיעון, היה למערער חלק דומיננטי בארוע, באשר הוא היכה בפניו של המתלונן וגרם לו חבלה, תוך שהוא מנסה בכוח למשוך מהמתלונן את תיקו. כמו כן, למערער מספר הרשעות קודמות וכולן בעבירות אלימות. גם הנאשם השני הספיק לצבור שתי הרשעות אשר אחת מהן בגין תקיפה, אך עברו של המערער מכביד יותר. זאת ועוד, בעניינו של הנאשם השני הוגש תסקיר כמתחייב על פי הדין, ובית המשפט מצא לנכון להביא בגדר שיקוליו את המלצת שרות המבחן. נוסיף עוד, כי בא- כוח המערער אף ראה בעצם העובדה כי נתקבל תסקיר ביחס לנאשם השני משום הפליה לרעה של מרשו, אך גם בטענה זו לא מצאנו ממש. התסקיר נדרש, כאמור, בהתאם לדין, כאשר מדובר בצעיר שהוא למטה מגיל 21, ואילו ביחס למערער - שהוא אדם בוגר במידה ניכרת משותפו לעבירה - אין לראות, על פני הדברים, הצדקה לקבלת תסקיר מבחן.

ולגופו של גזר-הדין, העונש שנגזר על המערער בגין המעשה שהודה בו אינו חמור כלל ועיקר, ויש להניח כי בית המשפט הביא בחשבון בגוזרו את עונשו את הודאתו בעבירה כנימוק לקולא.

למותר להוסיף, כי העובדה שערעורו נשמע בסמוך לסיום תקופת מאסרו אינו נימוק כשלעצמו להקל עמו נוספות.

אשר על כן, הערעור נדחה.