ע"פ 6459/03 דוד פנחס נ. מדינת ישראל

המבקש נשפט לשני חודשי מאסר לריצוי בפועל, לאחר שבית המשפט המחוזי הקטין את תקופת מאסרו משלושה חודשים לחודשיים. העונש הושת בגין עבירות מס שונות. בגזר הדין של ערכאת הערעור מיום 3.2.03 נקבע, כי המבקש יחל בריצוי עונשו ביום 1.5.03. המבקש עתר לפני בית המשפט המחוזי לדחיית המועד לריצוי העונש, ובהסכמת המשיבה נקבע, כי הוא יחל בריצוי עונשו ביום 15.7.03. מספר ימים לפני מועד זה ביקש המבקש מבית המשפט המחוזי דחיה נוספת לעניין תחילת מועד ריצוי העונש. בקשתו נדחתה. המבקש הגיש ערעור לבית משפט זה על אותה החלטה, ובינתיים, ביום 15.7.03, הוא החל בריצוי העונש. יומיים לאחר מכן, שוב בהסכמתה של המשיבה, נדחה ריצוי העונש ליום 1.10.03. בעקבות ההחלטה מיום 17.7.03 שוחרר המבקש מן המאסר. לפני שישה ימים הגיש המבקש בקשה נוספת בה הוא עותר לדחיית המועד בו ישוב לבית הכלא.

בכל אחת מבקשות העיכוב הועלה טעם שונה. איני רואה צורך למנות את כל אחד ואחד מן הטעמים. ברור מתאור השתלשלות העניינים, כי המבקש מיצה, ואף יותר מכך, את כל האפשרויות לדחיית המועד בו יחל לרצות את העונש. הטעם האחרון הנוגע לבקשה הנוכחית הינו, כי במועד בו עליו להתחיל בריצוי העונש, בעוד יומיים, אנו נמצאים עדיין בתקופת החגים. עובדה זו בוודאי שהייתה ידועה מזה זמן, ולא ניתן שום הסבר מדוע לא ניתן היה להעלות את העניין בבית משפט זה ביום הדיון ב-17.7.03 או תוך זמן קצר לאחר מכן.

הבקשה נדחית.