ע"פ 6491/08 אברהים ברדוויל נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער, תושב רפיח ובעל סירת דייג, הסכים בחודש מאי 2006, להצעתו של אחר להוביל בסירתו חומר נפץ במשקל של כ- 300 ק"ג

ממצרים לרצועת עזה. לאותה משימה רתם המערער את מוחמד ברדוויל, ושעה שהשניים עשו את דרכם עם המטען הם נעצרו על ידי ספינה של חיל הים. לפני שנעצרו, הספיק מוחמד להטיל 3-2 שקים של חומר נפץ לים.

המערער הודה בעובדות שיוחסו לו, ובעקבות כך הורשע בעבירות של הובלה והחזקת נשק שלא כדין. מכוח הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, עתרה המדינה לגזור למערער עשר וחצי שנות מאסר, בעוד שההגנה היתה רשאית לטעון לעונש כהבנתה. בסופו של יום נדון המערער לשמונה שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד העונש. נטען, כי בית המשפט המחוזי חרג מהעונש המרבי הקבוע בחוק, הואיל וחומר נפץ דינו כ"תחמושת" על פי הגדרתו בסעיפים 144(ג)(1) ו-(2) לחוק העונשין, ועל כן העונש המרבי הוא שלוש שנות מאסר. לחלופין, נטען כי גם אם חומר הנפץ הנו "נשק", העונש המרבי הקבוע לצדה של עבירה זו הוא 10 שנות מאסר, ועל כן העונש לו עתרה המשיבה חרג מזה המותר בדין. המערער הוסיף וטען, כי הוא לא נימנה על ארגון עוין, וחומר הנפץ לא נועד לשמש נגד ישראל, אלא למאבק פנים-פלסטיני. כן נטען כי המערער נרתם לביצוע העבירות עקב מצוקה כלכלית שנבעה מהיותו מפרנסה של משפחה גדולה וברוכת ילדים.

אין בידינו להיעתר לערעור. חומר הנפץ אותו הוביל המערער הוא "תחמושת" שבכוחה להמית אדם או להזיק לו, ועל כן הוא גם "נשק" כהגדרתו בסעיף 144(ג)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. החזקה בתחמושת מסוג זה והובלתה, ובאלה חטא המערער, מהוות עבירות לפי סעיפים 144(א) ו(ב) רישא של חוק העונשין, ועל כן העונש לו עתרה המשיבה וזה שנגזר בפועל מצויים גם מצויים בתחום סמכותו של המשפט המחוזי. כך או כך, אם סבר המערער כי אין התאמה בין העובדות שיוחסו לו בכתב האישום להוראות החיקוק בהן ביקשה המשיבה להרשיעו, או שהעונש המוסכם חורג מהעונש המרבי המותר, היתה פתוחה בפניו הדרך שלא לצרף את הסכמתו להסדר הטיעון, ולמצער, היה עליו להשמיע את השגותיו בפני הערכאה הדיונית ולא להמתין בהעלאתן עד לשלב הערעור.

באשר לעונש גופו - את הסכמתו של המערער להסדר הטיעון, יש לראות גם כהסכמה לכך שהעונש לו עתרה המשיבה נמצא במתחם הסבירות, אף שמטבע הדברים הוא קיווה לשכנע את הערכאה הדיונית להסתפק בעונש מתון יותר. אכן, העונש שהושת בסופו של יום אינו קל כלל ועיקר, אולם הוא התחייב מחומרת המעשים בהם חטא המערער. מדובר בהובלה של חומר נפץ במשקל ניכר, ומותר להניח כי גם למערער היה נהיר הכוח ההרסני הטמון בו. העובדה שהוא רתם את עצמו לאותה משימה ממניעים של בצע כסף, מלמדת על הסכנה הרבה הטמונה במערער, ועל כן לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה להקל בעונש. מדעתנו לא שינינו גם נוכח העונש שהושת על מוחמד ברדוויל, הואיל וחלקו של האחרון בפרשה היה קטן יותר.

הערעור נדחה.