ע"פ 6541/06 סעד פתאלי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 9.9.05, בשעת לילה, הגיעו שניים מהמערערים – יאסר חאג'ב (להלן: יאסר), סעד פתאלי (להלן: סעד), ועמם עלאא חליחל (להלן: עלאא) למקום בו אמורה היתה להתבצע עסקה בסם מסוכן מסוג הירואין, במשקל של כ- 1 ק"ג . במקום העסקה המתין סוכן משטרתי סמוי, ולאחר זמן מה הגיע למקום המערער הנוסף, תייסיר חאג'ב (להלן: תייסיר) כשבידו הסם. בשלב זה הכריז הסוכן "משטרה עצור", אולם תייסיר הלם בו בפניו ונמלט בריצה עם יאסר. שוטרים שרדפו אחריהם הצליחו לעצור את תייסיר, בעוד שיאסר נעצר לאחר שלושה ימים. באשר לסעד פתאלי, זה נמלט ביחד עם עלאא בנסיעה פראית מהמקום, אולם שוטרים שדלקו אחר הרכב בו נסעו, הדביקוהו ועצרו את נוסעיו.

המערערים הודו בעובדות שיוחסו להם, ובעקבות כך הורשעו בביצוע עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, סחר בסם מסוכן, הסתייעות ברכב לביצוע פשע והכשלת שוטר במילוי תפקידו. המשיבה עתרה לגזור לסעד 4 שנות מאסר וליאסר ותייסיר 6 שנות מאסר, בעוד שהסנגורים ביקשו להקל בעונשם של שולחיהם בהתחשב, בין היתר, בגילם הצעיר (ילידי השנים 1980 - 1982) והודאתם בעובדות. בית המשפט המחוזי גזר לסעד 3 שנות מאסר ו-36 חודשים מאסר על-תנאי, בעוד שעל יאסר ותייסיר הושתו 5 שנות מאסר ושלוש שנים מאסר על-תנאי. כל המערערים חויבו לשלם קנס בסך 20,000 ש"ח, והם נפסלו מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה לתקופות שונות.

הערעורים מופנים כנגד העונש. נטען, כי חלקו של סעד בפרשה קטן במידה ניכרת מחלקם של הנאשמים האחרים; זהו מאסרו הראשון; אין מדובר בעבריין, ועל כן היה מקום להידרש ביתר שאת לנושא שיקומו. גם יאסר ותייסיר סבורים כי לא ניתן משקל ראוי להודאתם, ובפיהם היתה טענה נוספת, היינו, שלא היה מקום להבחין בינם לבין סעד, הואיל ומכתב האישום עולה כי כל הארבעה היו שותפים לקשר הפלילי ופעלו בצוותא חדא.

לא ראינו מקום או עילה לקבל ערעורים אלה למעט תיקון אחד. רבות נכתב על הצורך להלחם בנגע הסמים על ידי פגיעה בכל אחת מחוליותיה של שרשרת הסם. אכן, נראה כי נגע זה מוסיף לצבור תאוצה, אולם עובדה זו אינה צריכה לגרום לרפיון ידיים בקרב רשויות אכיפת החוק, אלא דווקא לשינוס מותניים ולהגברתם של אמצעי האכיפה, ובכלל אלה נדרשת החמרה בענישה, מתוך כוונה לשוב ולהבהיר לכל כי מחיר כבד עתיד לשלם כל מי ששולח את ידיו בעיסוק בזוי זה.

אכן, המערערים הם אנשים צעירים, אולם הם היו בוגרים דיים כדי להבין כי הם נותנים את ידם למעשה שחומרתו מופלגת, ולפיכך, משכשלו, ראויים היו לעונשי המאסר שהושתו עליהם, בהם לא מצאנו רכיב כלשהו של חומרה. מדעתנו לא שינינו גם נוכח הפער שבין העונשים, הואיל ואף שחטאו כאחד, ליאסר ותייסר עבר פלילי קודם שהצדיק החמרה בעונשם. עם זאת, בעניין אחד ראינו מקום ללכת לקראת המערערים, והכוונה לעונש הפסילה. העובדה ששלושתם לא נהגו ברכב עמו הגיעו לזירה, מחד, והצורך לאפשר להם לשקם את חייהם לאחר שישוחררו מהמאסר, מאידך, הניעו אותנו למתן מעט את תקופת הפסילה בה ישאו, ואותה אנו מעמידים על שנתיים בלבד.

למעט תיקון אחרון זה – הערעורים נדחים.