ע"פ 6563/07 אניב אלקרנאוי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער, לאחר שמיעתן של ראיות, בעבירות של נהיגה ללא רישיון רכב תקף,

סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והפרת הוראה חוקית. נטען, כי בתאריך 1.1.06, בשעת לילה מאוחרת, הבחינו שוטרים במערער נוהג ברכב בכניסה הדרומית לרהט. אופן נהיגתו של המערער עורר חשד בלבם של השוטרים, ומשדרשו ממנו לעצור, הוא פתח במנוסה. המרדף אחריו התנהל בתוך רהט, תוך שהמערער נוסע במהירות גבוהה ומסכן בדרך נהיגתו נהגים והולכי רגל. לבסוף, נטש המערער את רכבו בעוד הוא נוסע ונמלט רגלית. הרכב, שהמשיך בתנועה, פגע בניידת וגרם לה נזק, ולאחר שהתנגש במדרכה נעצר. אחד השוטרים דלק אחר המערער במטרה לעצרו, אולם הוא הצליח להתחמק עד שאותר ביום 2.1.06. ועוד נטען, כי המערער ביצע את כל אלה בעת שהיה אמור לשהות במעצר בית מכוח צו שניתן על ידי בית משפט השלום בבאר-שבע.

כאמור, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער, ובעקבות כך דן אותו ל-42 חודשי מאסר, 10 חודשים מאסר על-תנאי, ופסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא.

בערעור שבפנינו, המופנה כנגד ההרשעה, נטען כי זיהויו של המערער כנהגו של הרכב הנמלט היה שגוי. למסקנה זו לא נוכל להצטרף, ומדעתנו לא שינינו גם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטיעונו על פה של בא-כוח המערער, עו"ד מוטי יוסף. כידוע, אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב בממצאים שבעובדה ומהימנות אשר נקבעו בערכאה הדיונית, בעיקר משום יתרונה של האחרונה בתחום ההתרשמות הישירה והבלתי אמצעית מהעדים אשר הופיעו בפניה. אולם, לא רק הלכה זו עומדת בדרכו של המערער להוכחת חפותו, אלא בעיקר אותו מארג של ראיות שהובא בפני בית המשפט המחוזי, ולהשקפתנו לא היה יכול להוביל לתוצאה אחרת זולת הרשעת המערער.

בחיפוש שנערך ברכב הנמלט לאחר שנהגו ברח מהזירה, נמצאו תעודת הזהות של המערער, יומנו ותמונתו שצולמה באילת. אחד השוטרים אשר השתתף במרדף, מוטי קקון, ערך עוד בליל האירוע דו"ח פעולה בו ציין כי במהלך המרדף הוא ישב לצדו של הנהג, וכאשר הם נסעו במקביל לרכב הנמלט, הבחין כי מדובר בנהג צעיר עם שער קצר (ת/1). באותו דו"ח הוסיף השוטר ורשם את אלה: " לאחר

שבתחנה ראיתי את תעודת הזהות עם התמונה של אניב אלקרנאוי, זיהית את הבחור שהיה בפיאט ". העד ציין עוד, כי המערער מוכר לו מעבודתו במשטרה, ועובדה זו זכתה לאישור גם מפיו של המערער עצמו. יומיים לאחר המקרה נתבקש העד על ידי הפרקליט המטפל בתיק לחזור ולתאר את תהליך הזיהוי, ובעקבות כך ערך העד את המזכר ת/2, בו שב ומסר כי ניידת המשטרה נסעה במקביל לרכבו של המערער, ואז זיהה את זה האחרון "זיהוי ודאי".

השופט המלומד של בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדותו של השוטר קקון, ואיננו סבורים כי הוכחה בפנינו עילה להתערב בממצא זה. אדרבא, העובדה שבמכונית נמצאו מסמכים אישיים של המערער, ולכך לא ניתן הסבר סביר (הוא טען כי איבד אותם), שוב אינה מותירה מקום לספק כלשהו בשאלת הזיהוי. בנסיבות אלו איננו סבורים כי נפל פגם בהכרעת-הדין, וזו השקפתנו גם בכל הנוגע לעונש.

המערער חטא בהתנהגות אשר חומרתה מופלגת, הואיל והיתה כרוכה בה סכנה של פגיעה אם לא למעלה מזה לכל מי שנקלע אותו לילה בדרכו. הוא

נהג רכב בפראות בתוך ישוב מאוכלס, אילץ רכבים שנסעו מולו לסטות מדרכם או לעצור, ובשלב מסוים כמעט ופגע בילדים שהלכו על הכביש. כנגד תופעה זו והדומות לה התרענו לא אחת בעבר, ופסקנו כי רק על ידי כליאתם של העבריינים לתקופה ממושכת ניתן יהיה להקטין את ממדיה. כך נהג בית המשפט המחוזי, ולא ראינו מקום לשנות מהתוצאה אליה הגיע. מפיו של בא-כוח המערער נשמעה טענה נוספת ולפיה נוהגים בתי המשפט להחמיר בעניינם של נאשמים ממוצא ערבי בעבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה; וכל שנוכל לומר על טענה זו הוא שלא מצאנו בה ממש, ומוטב לה שלא היתה נטענת כלל.

הערעור נדחה.