ע"פ 6564/04 קרן סטויה נ. מדינת ישראל

המערערת הועסקה כבקרית ואחראית משמרת במשטרת הגבולות באילת. בשלושה-עשר מקרים סטתה המערערת מן השורה בכך שבתמורה לשוחד שניתן לה, אם בדרך סילוק חובה בהוצאה לפועל ואם בתשלום מזומנים או הבטחות לטובות הנאה, הטביעה בדרכוניהם של עובדים זרים, שהועסקו כ"דילרים" באניית הימורים שעגנה בנמל אילת, חותמות שהעניקו לדילרים הללו אשרות כניסה לישראל שלא כדין. על מעשים אלה הורשעה, על יסוד הודייתה בעובדות, בעבירה של לקיחת שוחד וכן בשלוש-עשרה עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בהסדר טיעון מוסכם בין התביעה לבין המערערת, התבקש בית-המשפט המחוזי לגזור עליה עונש מאסר בפועל, שלא יפחת משני חודשים ולא יעלה על שמונה חודשים. בית-המשפט המחוזי גזר על המערערת שבעה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על-תנאי; והערעור שלפנינו מופנה כנגד חומרת עונש המאסר הממשי.

סניגורה המלומד של המערערת לא חלק על חומרת המעשים, שבעטיין הובאה שולחתו לדין. עם זאת קיווה לשכנענו, כי המערערת נכשלה בביצוע העבירות בתקופה שבה הייתה נתונה למשבר, בשל חובות כספיים שהתקשתה להיחלץ מהם, ולאחר שמפעיליה של ספינת ההימורים עמדו על חולשתה וניצלו אותה, בכך שפיתו אותה לעשות כרצונם בתמורה לתשלום חובותיה והענקת מזומנים וטובות הנאה. יצוין כי בערכאה הראשונה לא הייתה מחלוקת כי המערערת פותתה, תוך ניצול חולשתה, לבצע את העבירות. על רקע זה, מן הסתם, הסכימה התביעה להסדר טיעון שפטר את המערערת בעונש קל באופן יחסי. בערעורו חתר הסניגור לשכנענו כי בנסיבותיה האישיות של המערערת, חיובה לרצות עונש מאסר מאחורי סורג ובריח יפגע קשות בסיכויי שיקומה, וכי במצבה הנפשי המשברי הטלת עונש כזה אף חורגת לחומרה.

דין הערעור להידחות. הלכה רווחת ומיוסדת היא, כי עובד ציבור הלוקח שוחד תמורת פעולה הקשורה בתפקידו, אחת דינו להיענש במאסר ממשי. חריגה מן הכלל הזה מותרת רק בהתקיים נסיבות יוצאות דופן; ובמקרה שלפנינו נסיבות כאלה אינן מתקיימות. המערערת שירתה כפקידה במשטרת הגבולות במשך כארבע שנים. ללא ספק, הייתה היא מודעת היטב לחומרה הרבה הטמונה בהתרת כניסתם לישראל של זרים בלתי מורשים. גם בהנחה שהיא פותתה לעבור את העבירות בעת שהייתה שקועה בחובות כספיים, אין כדי להוות נסיבה מקלה. עובדי ציבור אמורים להתמודד עם פיתויים מן הסוג הזה, ולא להיגרר אחריהם. חומרה מיוחדת יש בעובדה שהמערערת חזרה וביצעה את המעשים האסורים פעמים רבות. לראשונה התפתתה לנוכח הבטחתם של מפעילי ספינת ההימורים לפרוע חוב שלה בהוצאה לפועל, בסך של כשנים-עשר אלף ₪. במקרים האחרים, התפתתה לעשות את המעשים תמורת תשלומים שנעו בין שמונה מאות לאלף ₪, בכל מקרה, וכנגד הבטחות להעניק לה טובות הנאה נוספות, כגון מימון חופשה וכיוצא בזה.

הסניגור הטעים, כי לאמיתו של דבר אינו מבקש אלא הפחתה של חודש אחד מתקופת המאסר, תוך מתן אפשרות לשולחתו לרצות את עונשה בעבודת שירות. כדאי אפוא להדגיש, כי בעצם נכונותו של בית-המשפט המחוזי להסתפק בהטלת מאסר ממשי לתקופה בת שבעה חודשים, אין כדי להצדיק התערבות כלשהי בגזר-דינו; לא רק מפני שהעונש שנקבע על ידו התבסס על בקשתם המוסכמת של הצדדים במסגרת הסדר טיעון, אלא גם מפני שהעונש גופו רחוק מלהיות חמור.

קצינת המבחן סבורה כי המערערת אכן זקוקה למסגרת טיפולית, ולדידה טוב היה אילו בית-המשפט היה שועה לבקשת הסניגור באופן שהיה מאפשר למערערת להיזקק לטיפול שיקומי בפיקוח שירות המבחן. עמדתה של קצינת המבחן משקפת, אל-נכון, את מלוא ההתחשבות האפשרית במצבה של המערערת, בעוד שבעינינו הנושא העיקרי שעומד להכרעה הם שיקולי הענישה הראויים במקרהו של עובד ציבור שנכשל בעבירות חמורות כדוגמת אלו שביצעה המערערת. השיקול המרכזי בענישתן של עבירות מסוג זה הוא הרתעתם של עובדי ציבור אחרים מפני ביצוע עבירות דומות, ושיקול זה אכן מחייב, כפי שכבר צוין, להעניש על ביצוען של עבירות מסוג זה בעונש מאסר שיש עמו כליאה בפועל.

הערעור נדחה.

המערערת תתייצב לריצוי עונשה במדור הפלילי של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע ביום 1.12.04 עד השעה 11:00.