ע"פ 6610/05מדינת ישראל נ. אשר רוזוליו

השופט א' א' לוי:

1.שלושה אישומים יוחסו למשיב בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בראשון נטען, כי בתאריך 26.10.02 הוא הגיע לאתר בנייה, איים על השומר באקדח גז מדמיע וגם התיז לעברו גז. בעקבות כך נמלט השומר על נפשו, והמשיב גנב טלפון סלולארי ומטען שמצא במקום. כשעה לאחר אותו אירוע ביצע המשיב את המעשים בהם עוסק האישום השני. הוא הגיע לדירה בה התגוררה אזרחית הפיליפינים, הציג את עצמו כשוטר המבקש לעשות חיפוש, ובמהלך שהייתו שם הוא גנב כסף מארנקה של קורבנו. לאחר זמן-מה חזר המשיב לדירה כשהוא נושא עמו סכין, ומשסירבה אותה אישה להכניסו, הוא חדר לדירה מבעד לחלון. הוא הורה לקורבנו לפשוט את בגדיה, ובאיומי סכין, ושלא בהסכמתה החופשית, הוא בעל אותה. האישום השלישי עוסק באירועים שהתרחשו בתא בו היה עצור המשיב. נטען, כי הוא הציף את התא במים, וכאשר נכנסו שוטרים כדי לרסנו, הוא תקף אותם.

2.לאחר שמיעתן של ראיות הצדדים (ובכללן עדות המתלוננת), החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את המשיב בעבירות של אינוס, שוד מזוין, התחזות לשוטר, התפרצות לבית מגורים, החזקת סכין, היזק בזדון, תקלה ציבורית ותקיפת שוטרים, עבירות לפי סעיפים 345(ב(2), 402(ב), 408, 186, 352, 198 ו-273 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן סעיף 91(6) לפקודת המשטרה. בהמשך, ולאחר שהצדדים טענו לעונש, גזר בית המשפט המחוזי למשיב 7 שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, וכן הופעלו שני מאסרים מותנים, האחד בן 9 חודשים והאחר בן 12 חודשים, בחופף ביניהם ובמצטבר למאסר שנגזר בתיק זה, כך שהתוצאה היתה שהמשיב נכלא ל-8 שנים.

3.בערעור שבפנינו מלינה המדינה על קולת העונש. נטען כי העונש שגזר בית המשפט המחוזי אינו הולם את חומרתן של העבירות, מחטיא את מטרות ההרתעה, הגמול וההוקעה, וסוטה במידה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה והנוהגת.

4.ערעור זה בדין יסודו. המשיב, חרף גילו הצעיר, הספיק לחטוא בשורה של עבירות, ובתי המשפט נהגו בו עד כה בדרך מתונה מתוך תקווה שייטיב את דרכיו. אולם, חרף קיומם של מאסרים על-תנאי ממושכים כנגדו, שב המשיב וחטא, והפעם הסלימו מעשיו עד ששוב אין ספק כי הוא מהווה סכנה של ממש לציבור. בשעת צהריים הוא ביצע שוד מזוין, ומשם הוא המשיך לדירה של אזרחית זרה, וניצל את תמימותה כדי לערוך חיפוש במהלכו גנב מכספה. אולם הוא לא הסתפק בכך, ולאחר זמן קצר שב לדירה, ותוך איומים בסכין אנס את קורבנו.

מעשים אלה, ובמיוחד האחרון שבהם, מעידים כי המשיב הינו פורק עול, אינו מהסס לפגוע בחלשים ממנו, ושלסיפוק יצרו הוא ערוך ומוכן לבצע מעשים שפלים מסוג אלה בהם חטא. אמרנו וחזרנו ואמרנו שעל הכל לשנן כי גופה של אישה אינו הפקר, ומי שנוטל לעצמו חירות לבצע באישה עבירות מין, טוב כי יכיר וידע את תווית המחיר הצמוד לעבירה זו - אובדן החירות לזמן ממושך. ככל הנראה, נמנה המשיב על אלה המתקשים לעכל את אותו מסר, וכתוצאה מכך הוא חילל את גופה של אישה אומללה, וגרם לה נזק נפשי שספק אם יימצא לו מזור בעתיד. על מעשים מסוג זה, כך הנחינו, יש להגיב ביד קשה, ולדאבוננו, לא כך נהג בית המשפט המחוזי. אכן, העונש שהושת על המשיב אינו קל, אולם לנוכח חומרת המעשים בהם חטא, נראה כי בית המשפט המחוזי נהג בו במתינות רבה, רבה מדי, מבלי שהיתה עילה ראויה לכך.

לפיכך, אנו מחליטים לקבל את הערעור, ולהעמיד את עונש המאסר בו ישא המשיב בפועל על 10 שנים, שתחילת מניינן מיום מעצרו. יתר חלקיו של גזר הדין – שנתיים מאסר על-תנאי והפעלה של שני עונשי מאסר מותנים - יישארו על כנם.