ע"פ 6617/06 מדינת ישראל נ. איברהים אלצאנע

השופט א' א' לוי:

בחודש אפריל 2004, בשעת צהריים, נכנסו המערער ושלושה אחרים לבית מגורים באופקים, והפתיעו נער בן 16 שישן בחדרו. הם התנפלו עליו, כפתו את ידיו מאחורי גבו, הצמידו לראשו כרית וחנקו אותו. בהמשך, הם גררו את הנער לקומה השנייה של הבית, ותוך שימוש באלימות קשה אילצו אותו להצביע בפניהם על מקום הכספת ולמסור את הקוד לפתיחתה. מאותה כספת גנבו בני החבורה שיקים ורישיון לאקדח, ולאחר מכן הסתלקו עם רכב מהזירה. בעקבות תקיפתו, נגרמו לנער חבלות בפנים, שפשופים בצוואר קדמי ובחזה עליון, והוא נזקק לקבלת טיפול רפואי בבית חולים. מכוח הסדר טיעון עם המשיבה, הודה המערער בעובדותיו של כתב-האישום, אולם הוסכם כי יהא רשאי לטעון כי הוא לא נכח בעיקרם של מעשי האלימות, אלה שהתרחשו בקומה השנייה של הבית.

נוכח הודאת המערער, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירת שוד בחבורה, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ובהמשך דן אותו לארבע שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את הנער, נפגע העבירה, בסכום של 10,000 ש"ח.

המערער מלין בפנינו (בע"פ 7091/06) כנגד חומרת העונש, בעוד שהמדינה משיגה (בע"פ 661/7/06) על קולתו.

המערער נמנה על חבורה אשר הגיעה לזירה כדי לבצע עבירת רכוש, ועד כמה היתה נחרצת בדעתה לבצע את זממה, תלמד העובדה שגם כאשר נכחו חבריה כי בדירה שוהה נער, הם לא נרתעו מלבצע את זממם. גם אם נניח לטובת המערער כי הוא לא נכח בחלק מהאלימות שכוונה כלפי הנער, עדיין מדובר במעשה יזום שלאלה אשר נטלו בו חלק היה נהיר, ובסבירות גבוהה, כי הם עלולים להידרש להפעיל כוח כדי לבצע את השוד, שהרי אין זה ברור מאליו שאדם אשר נוטלים ממנו את רכושו שלא כדין, יעמוד מנגד ולא יפצה פה או יתנגד. לפיכך, העובדה כי המערער עצמו לא היה שותף לחלק ממעשי האלימות, משקלה אינו רב, באשר הוא בבחינת מי שנושא באחריות פלילית גם למעשיהם של שותפיו.

הנה כי כן, בפנינו אירוע חמור ביותר אשר חייב את גזירתו של עונש מאסר ממושך, ומקל וחומר שכך צריך היה לנהוג במי שלחובתו הרשעות קודמות, וכזה הוא המערער. אם תוסיף לכך את החבלות שנגרמו למתלונן, ואת הזעזוע הנפשי הכרוך במעשים נפשעים מסוג זה, שוב אין ספק כי בעונש אותו גזר בית משפט קמא אין חומרה כלשהי. אדרבא, להשקפתנו, ספק אם העונש הולם את חומרת המעשה, נסיבות ביצועו והצורך להרתיע את הרבים. מכאן החלטנו לדחות את הערעור בע"פ 7091/06, ולקבל את הערעור בע"פ 6617/06, במובן זה שתקופת המאסר בה ישא המערער בפועל תעמוד על 6 שנים. יתר חלקי גזר דינו של בית המשפט המחוזי – יוותרו על כנם.