ע"פ 6623/06 ריאד נאבולסי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

סאלח שישתאוי (להלן: המתלונן) הנו בן-דודו של המערער, ועד לזמן לא רב לפני הפרשה בה עוסק ערעור זה היה מאורס לאחותו. אותם ארוסים בוטלו בהסכמה, אולם נראה כי הביטול הותיר משקעים.

בתאריך 20.2.06, בשעת לילה מאוחרת, הגיעו המערער ואביו – עסאם נבולסי – למקום עבודתו של המתלונן. הם דרשו לראות אותו, וכאשר המאבטח של המקום מנע מהם מלהיכנס, הם דחפו אותו ועיסאם הלם בעינו. ביום המחרת הצטייד המערער בסכין ויצא לחפש את המתלונן. הוא פגש אותו בסמוך למשרדי הביטוח הלאומי בירושלים, ובין השניים הוחלפו מהלומות במהלכן שלף המערער את הסכין מכיסו, אולם המתלונן השתלט עליה והשליך אותה ממנו והלאה. המתלונן החל עושה את דרכו כדי לעזוב את המקום, אולם נראה כי דעתו של המערער לא נתקררה. הוא מיהר לאחוז בסכין, רץ לעבר המתלונן מתוך כוונה לדקור אותו בחזהו, אולם זה האחרון הצליח להסיט את הסכין והיא פגעה בבטנו. המערער נמלט מהמקום, אולם לבסוף נעצר. נטען, כי בסמוך למעצרו איים המערער לשוב ולפגוע במתלונן.

המערער הודה בעובדות האמורות, והורשע בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות וחבלה ממש – עבירות לפי סעיפים 333 בשילוב עם 335(א(1), 379 בשילוב עם 382 (א) ו-380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. באישום נוסף שיוחס למערער נטען כי הוא איים לפגוע בשוטר, ובגין אישום זה הוא הורשע בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

בית המשפט המחוזי בירושלים, בפניו נקרא המערער לתת את הדין על מעשיו, גזר לו בגין האישום הראשון 3 שנות מאסר ו-6 חודשים מאסר על-תנאי. בגין האישום השני נגזרו למערער חודש מאסר ו-3 חודשים מאסר על-תנאי. נקבע, כי המערער ישא בעונשי המאסר שהושתו עליו, במצטבר.

בערעור שבפנינו עותר המערער להקלה בעונש, ולכך הוא מנה מספר טעמים: הודאתו שחסכה בזמן שיפוטי; היותו נתון ללחץ חברתי-משפחתי; החרטה הכנה שהביע; וסולחה שנערכה בין הצדדים ואשר כללה תשלום פיצוי למתלונן.

לא מצאנו בכל אלה עילה להתערב בעונש. המערער חרף גילו הצעיר גמר אומר לפגוע במתלונן. ניסיונו שלו ושל אביו לעשות זאת במקום עבודתו של המתלונן לא צלח, אולם עובדה זו לא ריפתה את ידיו, ובבוקר המחרת טרח המבקש ורכש סכין ויצא לחפש את קורבנו. התנהגות המערער עלולה היתה להסתיים בתוצאה קשה פי כמה, ואם הדבר נמנע היה זה עקב תושייתו של המתלונן שהספיק להסיט את הסכין. מערער שכך נוהג, ויהיו מניעיו אשר יהיו, חושף לעיני כל את הסכנה הטמונה בו. בתופעות מסוג זה יש להלחם, והשתתם של עונשי מאסר משמעותיים היא אחת הדרכים לכך. נוכח כל אלה, וחרף גילו הצעיר של המערער, נראה בעינינו גזר דינו של בית המשפט המחוזי מאוזן ומידתי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.