ע"פ 6649/05 סוהר דהבסאן נ. מדינת ישראל

השופט ס' גובראן :

בפנינו ערעור כנגד גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בת"פ 8211/04 מיום 30.5.05 אשר על פיו הורשע המערער על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין תשל"ז-1977, להלן "חוק העונשין", התחזות כעובד ציבור, לפי סעיף 283(ב) לחוק העונשין, וכן בשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי הטיל על המערער עונש מאסר בפועל של 24 חודשים, מאסר על תנאי וכן חוייב לפצות את המתלונן בסך 1,000 ש"ח.

על פי עובדות כתב האישום, הגיע המתלונן, תושב השטחים, לעיר רהט והמתין ליד המסגד כדי שהקבלן שהוא עובד אצלו יבוא לאספו. באותה עת נסעו המערער ונאשם נוסף (להלן: "האחר") ברכב ותוך כדי כך שהם מציגים את עצמם בפניו כי הם מהמינהל האזרחי, האחר פנה למתלונן ודרש ממנו את תעודת הזהות שלו ואישור השהייה בישראל. המתלונן מסר להם את המסמכים והאחר ביקש ממנו לעלות לרכב והמתלונן עשה זאת ואז האחר הודיע לו כי הם נוסעים לתחנת המשטרה. המערער והאחר נסעו לכיוון חורשה הנמצאת מול בית הקברות ברהט ואז דרשו מהמתלונן לרדת מהרכב כדי לעשות עליו חיפוש. בזמן זה הוציא המערער אקדח מתא הכפפות שבתוך הרכב, ושם אותו על גופו וכולם יצאו מן הרכב. המתלונן בעקבות התנהגות המערער והאחר ובעקבות הימצאות האקדח הסכים לעריכת החיפוש. המערער והאחר הפשיטו מהמתלונן ז'קט והוציאו ממנו סכום של 1,000 ש"ח ורישיון רכב השייך לו והודיעו לו כי הם מחזיקים בהם עד שיגיעו לתחנת המשטרה. במקום לנסוע לתחנת המשטרה הם הודיעו למתלונן כי הם ייסעו למשמר הגבול. בהגיעם סמוך לקיבוץ בית-קמה, האחר עצר את הרכב, ואמר למתלונן לרדת מהרכב כדי לבדוק אם פנס הבלימה נפל ובזמן שהוא עושה זאת הם נכנסו לרכב ונעלמו מהמקום.

על פי האישום השני, המערער שהיה אמור להיות בתנאי מעצר בית בישוב לקייה על פי החלטת בית משפט השלום בבאר שבע בב"ש 4947/03, הפר תנאי זה, בשני מועדים ביום 12.6.03 ו- 23.8.04. כך, שהוא שהה במועד הראשון בעיר רהט ואילו במועד השני הוא שהה בירושלים.

בא-כוח המערער טען בהודעת הערעור והן בפנינו כי שגה בית המשפט המחוזי בהטילו על המערער את עונש המאסר בפועל של 24 חודשים נוכח העובדה כי על הנאשם האחר נגזר 18 חודשים מאסר בלבד בגין אותן עבירות ובגין תיק נוסף של ניסיון לפריצה לרכב וחבלה במזיד ברכב. הוא הוסיף וטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשלא הביא בחשבון את החרטה של המערער ואת נסיבותיו האישיות הקשות, עוד טען כי מעורבותו של המערער באירוע הינה פחותה מזו של האחר.

באת-כוח המשיבה ביקשה לדחות את הערעור ולהשאיר את גזר דינו של בית המשפט המחוזי על כנו.

לאחר שעיינו בהודעת הערעור ובגזר דינו של בית המשפט המחוזי ולאחר שהוספנו ושמענו טיעונים בעל-פה מטעם שני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות.

בענייננו מדובר באירוע חמור ביותר אשר מלמד על ניצול ציני של המתלונן, שהינו תושב השטחים כדי לבצע בו מעשה מרמה מכוער שכל מטרתו בצע כסף. כדי לעקור מהשורש תופעה חמורה זו ולהרתיע עבריינים פוטנציאליים יש לנקוט במדיניות ענישה מחמירה אשר תבטא את סלידתה של החברה ממעשים בזויים ושפלים אלה.

טענתו של בא-כוח המערער בעניין אחידות הענישה באשר העונש שהוטל על האחר הינו קל יותר מהעונש שהוטל על המערער אינה מקובלת עלינו. לא ניתן לקבל את הטיעון שמעורבותו של המערער הייתה פחותה מזו של האחר, וזאת בין היתר מחמת העובדה שעל פי עובדות כתב האישום בו הודה המערער, הוא זה שהוציא את האקדח מתא הכפפות של הרכב ושם אותו על מותנו ובמעשהו זה הוא הגביר את חששו של המתלונן וגרם לו להיענות לדרישותיהם.

העונש אשר הוטל על המערער מאזן היטב את שיקולי הענישה הראויים בעבירה שלפנינו. נימוקים שונים לקולא נלקחו כבר בחשבון ואין מקום להתחשבות נוספת. מכל מקום העונש הולם את הנסיבות ואינו חורג לחומרה במידה המצדיקה את התערבותנו.

סוף דבר הערעור נדחה.