ע"פ 6652/97 ולדימיר שמידט נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר :

1.בתאריך 2.9.94, בשעות הלילה המאוחרות, נפטרה ג'ניה שמידט בת ה79- (להלן גם: המנוחה), אימו של המערער, שעה ששהתה בחברתו באותו חדר. על צווארה נמצאו סימני שפשוף. שכנים סיפרו, כי באותו לילה בקעו מן הדירה צעקות האם והבן. בנתיחה הפתולוגית מצאה ד"ר דניאלס פיליפס כי המוות נגרם על-ידי חניקה, ככל הנראה באמצעות חבל.

המערער עצמו טען בחקירתו כי לא נגע במנוחה, וכי היא מתה מוות טבעי. ברם, במהלך מעצרו, הודה באוזני מדובב שהוכנס לתאו, כי חנק את אימו בחבל.

2.המערער הואשם בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע ברצח אימו. בעדותו חזר על הכחשתו, ומטעמו הוגשה חוות-דעת של הפתולוג ד"ר דניאל בלוך. ד"ר בלוך אישר כי מות המנוחה לא היה מוות טבעי, אלא נגרם בעטיו של לחץ שהופעל על העצב הפוטידי בצווארה ואשר גרם לדום-לב.

3.בית-המשפט המחוזי דחה את עדותו של המערער כבלתי-מהימנה, והרשיע אותו על-יסוד הודאתו, שלה מצא תימוכין בחוות-הדעת הפתולוגיות, ובמיוחד בחוות-דעתה של ד"ר פיליפס, אשר תואמת את הודאת המערער. כן תמך בית-המשפט המחוזי את הרשעת המערער בעדויות השכנים בדבר הצעקות שנשמעו מתוך הדירה.

4.ערעורו הופנה כנגד הרשעתו.

5.בדיון בפנינו, לנוכח הערות בית-המשפט בדבר הבעייתיות הרבה שבהודאת המערער, אשר שימשה בסיס להרשעתו ושבעטיה גם הסתמך בית-המשפט המחוזי על חוות-דעתה של ד"ר פיליפס בדבר חניקת המנוחה בחבל, הסכימה המדינה כי ההרשעה בעבירת רצח תומר בהרשעה בעבירת הריגה.

המערער מצידו טען, כי לא הוכח שגרם למות האם. שכן, ראשית , הפתולוגים - בקובעם כי המוות לא היה טבעי - הסתמכו על סימני השפשוף שבצוואר המנוחה, מבלי ששללו את האפשרות כי אלה נוצרו על-ידי גירוד. ו שנית , לא נשללה האפשרות כי שכנים שגרו בסמיכות למנוחה ואשר סבלו מצעקותיה, הם אלה שחנקו אותה למוות.

6.טענות אלה אינן יכולות להתקבל, ועל-כן לא ביקשנו את תשובת המדינה להן.

עיון בחוות-דעת פתולוג ההגנה, ד"ר בלוך - שהיא הנוחה יותר למערער, שכן ד"ר בלוך סבר כי לא נעשה שימוש בחבל לצורך חניקת המנוחה וכי המוות נגרם כתוצאה מלחץ שהופעל על צווארה - מלמד כי מסקנה זו אינה מעוגנת בסימני החבלה. ואילו הטענה ששכן יכול היה להיכנס לדירה ולחנוק את המנוחה, מבלי שהמערער - שלן באותו חדר - יחוש בכך, נראית אפשרות דמיונית.

שלילת אפשרות סבירה, כי מותה של המנוחה בחניקה נגרם על-ידי אדם אחר, מובילה למסקנה שהמערער הוא זה שגרם למות המנוחה על-ידי הפעלת לחץ על צווארה.

7.בנסיבות אלה, חזקה על המערער, שהפעיל לחץ על צוואר אימו הקשישה והחולה, כי למיצער היה מודע לכך שלחץ זה עשוי לגרום למותה. חזקה ראייתית זו לא נסתרה על-ידי המערער והוא אף לא הוכיח ספק בתקפותה לגביו, אלא הכחיש לחלוטין כי נגע באימו.

8.אשר-על-כן, אנו מקבלים חלקית את ערעורו של המערער כנגד הרשעתו בעבירת רצח, מבטלים את הכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי, מרשיעים את המערער בעבירה של הריגה, ומחזירים את הדיון לבית-המשפט המחוזי בכדי שיגזור את עונשו.