ע"פ 6702/95 טרודי אחמד נ. מדינת ישראל

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 6702/95

ע"פ 7326/95

ע"פ 7461/95

ע"פ 7494/95

בפני: כבוד השופט ת' אור

כבוד השופט י' זמיר

כבוד השופטת ד' דורנר

המערער בע"פ 6702/95: אחמד טרודי

המערער בע"פ 7326/95: רפי לוי

המערער בע"פ 7461/95: אבי איטח

המערער בע"פ 7494/95: אילן כהן

נ ג ד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי

בירושלים מיום 13.7.95 בת"פ 576/91

שניתן על-ידי כבוד השופט ד"ר י' צמח

תאריכי ישיבה: ט' בניסן תשנ"ז (16.4.97)

ד' באדר א' תשנ"ז (11.2.97)

ב' בתמוז תשנ"ו (19.6.96)

בשם המערער בע"פ 6702/95: עו"ד מ' בלום

בשם המערער בע"פ 7326/95: עו"ד י' גולן

בשם המערער בע"פ 7461/95: עו"ד י' נחושתן

בשם המערער בע"פ 7494/95: עו"ד י גולן

בשם המשיבה: עו"ד נ' בן אור

בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' חנה אטקס

פסק-דין

השופטת ד' דורנר:

העובדות וההליך

1.עשרה קצינים ושוטרים ממחלק המיעוטים של משטרת מחוז ירושלים (להלן - המחלק) הועמדו לדין בבית-המשפט המחוזי בירושלים בטענה כי ניהלו חקירות בלתי-חוקיות במסגרת המאבק המשטרתי כנגד פעילות חבלנית עויינת בעיצומה של תקופת האינתיפאדה הקשה במזרח ירושלים. האישומים נסבו סביב שלוש פרשות. הפרשה הראשונה והעיקרית הייתה פרשת בני משפחת אל גול מראס אל-עמוד, שבניה - אסמעיל, עלי, מוניר ועזאם - נחשדו בעבירות של רצח, ניסיון לרצח והשלכת בקבוקי תבערה. הפרשה השנייה עסקה בחקירתו של אחמד אדריס, שנחשד בחברות בהתאגדות אסורה. הפרשה השלישית היא פרשת חקירתו של חאלד סעו, אשר נעצר בחשד להפרות סדר.

2.לפי האישומים, הפעילו אנשי המחלק במקרים אלה שיטת חקירה נפסדת, שמטרתה הייתה יצירת "קיצורי דרך" בחקירה, וזאת בעיקר באמצעות סחיטת הודאות מן החשודים בדרכי אלימות ומרמה. שיטת חקירה זו הובילה - כך על-פי האישומים - לשורה של מעשים פסולים נוספים שעיקרם: דיווחי כזב, תיעוד סלקטיבי, העלמת עובדות וראיות וכן עדויות שקר בפני בתי-המשפט. נטען, כי תוצאות אותם מעשים היו הכשלת בתי-המשפט והטעיית מערכות התביעה, האזרחית והצבאית.

3.בית-המשפט המחוזי (השופט ד"ר יעקב צמח) השתכנע כי במחלק אכן נהגה, בזמנים הרלוואנטיים לאישומים, שיטת חקירה אלימה, שהביאה לסחיטה בדרכים פסולות של הודאות נחקרים. בית-המשפט אף התרשם כי תופעה זו הייתה ידועה לקציני המחלק ולשוטריו, וכן לגורמים אחרים מחוץ למחלק. למרות זאת, דחה בית-המשפט טענת-גג מרכזית של התביעה, לפיה נרקמה מלכתחילה מזימה משותפת בין הנאשמים, שעיקרה היה לטפול מראש עלילה חסרת שחר על הנחקרים בני משפחת אל גול.

בעקבות שלילתה של טענה מרכזית זו בחן בית-המשפט בפירוט רב את כל האירועים אשר נטען כי התרחשו במהלך המעצרים והחקירות. בחינה זו נעשתה לגופו של כל אירוע ואירוע ובדרך-כלל במנותק מן האירועים האחרים. ככלל, ניתן לומר כי בית-המשפט התקשה להאמין לחלקים ניכרים בעדויותיהם הן של הנחקרים והן של אנשי המחלק, והרשיע את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם רק כאשר העדויות המפלילות של הנחקרים נתמכו בראיות אובייקטיביות כלשהן. בעיקר הכוונה לתעודות רפואיות או לעדויות של אנשי צוותים רפואיים, אשר הצביעו על הפגיעות הגופניות מהן סבלו הנחקרים ואימתו את דבר האלימות שננקטה בחקירתם.

4.בסופו של עניין הורשעו בדין חמישה מבין עשרת הנאשמים, וזאת בעבירות שונות כפי שיפורט להלן. בגזר הדין בוטלה הרשעתו של אחד מהם, לפי סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), וניתן לגביו צו שירות לתועלת הציבור. הארבעה שנותרו הם המערערים לפנינו.

להלן נדון בנפרד בעניינו של כל אחד מן המערערים.

מפקח משנה אבי איטח

5.איטח, אשר שימש בתקופה הרלוואנטית כקצין החקירות וכאיש הקשר של המחלק עם הפרקליטות, הואשם ביחד עם שלושה חוקרים אחרים כי השתמש באמצעים פסולים במהלך חקירתו של אסמעיל אל גול, ובהם הכאתו של אסמעיל, הדרכתו בחקירה, סחיטת הודאה ממנו באיומים וניהול לקוי של שחזור העבירות בהן הודה כביכול. כל הנאשמים בפרשה זו זוכו מכל אשמה. בנוסף הואשם איטח גם בחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות של אחמד אידריס, וזוכה מחמת הספק. עם זאת, הוא הורשע בעבירה שלא הואשם בה - מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן - החוק), ונידון לששה חודשי מאסר, מתוכם שני חודשים בעבודות שירות וארבעה חודשים על-תנאי.

6.במהלך מעצרם וחקירתם של אסמעיל, עלי ומוניר אל גול פוצלו תיקי החקירה נגדם באופן שהפרקליטות הצבאית התבקשה על-ידי המחלק להעמידם לדין רק בנוגע לעבירת השלכת בקבוקי התבערה - בהסתמך בעיקר על הודאת אסמעיל - בעוד שעבירות הרצח וניסיון הרצח נותרו להמשך חקירת המחלק. עניין זה לא הועמד מלכתחילה כפריט אישום נוסף כנגד מי מהנאשמים, אלא הועלה בכתב האישום ובשלב ההוכחות אך כתמיכה ראייתית נוספת לאישומים בדבר השימוש באמצעים פסולים בחקירותיהם של השלושה. תמיכה ראייתית זו נבעה מטענת התביעה, לפיה הפיצול החריג של התיקים נעשה במטרה אחת ויחידה, והיא שלא לחשוף את חומר החקירה המלא לביקורת פרקליטות מחוז ירושלים ובכך להסוות את דרכי החקירה הפסולות שננקטו. התביעה גרסה, כי קבלת הסבר זה לפיצול התיקים משמשת כראייה נוספת למה שהתרחש במהלך אותן חקירות.

ואולם, לאור הראיות העצמאיות שהובאו בנוגע לעניין פיצול התיקים ביקשה באת-כוח המדינה בסיכומיה מבית-המשפט המחוזי לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי ולהרשיע את איטח בעבירה של מירמה והפרת אמונים.

7.טענת התביעה, לפיה מטרת פיצול התיקים הייתה הסתרת אמצעי החקירה שננקטו על-ידי המחלק, התבססה בעיקר על העובדה - עליה אין חולק - כי חומר רלוואנטי מחקירתו של אסמעיל אל גול לא הועבר לידי הפרקליטות הצבאית ביחד עם בקשת הפיצול. לפי הטענה, בחרו אנשי המחלק את החומר שנשלח לפרקליטות בקפידה, כך שלא ייחשפו אמצעי החקירה הפסולים שננקטו על-ידם.

טענה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, שכן, כאמור, כלל לא הוכח שננקטו אמצעים פסולים בחקירתו של אסמעיל ואיש מן הנאשמים לא הורשע בפרשה זו. עוד קבע בית-המשפט, כי האופן שבו פוצלו התיקים לא יכול היה לשרת את המטרה שיוחסה לו על-ידי התביעה ועל-כן לא ניתן לייחס למפצל (שזהותו כלל לא התבררה) מחשבה פלילית. וכך אמר בית-המשפט:

"המאשימה טוענת כי מניע [איטח] במעשיו אלה היה הסתרת האמצעים הפסולים שהשתמשו בהם החוקרים במהלך חקירתו של אסמעיל. ואולם כאמור לעיל, לא הוכח בוודאות השימוש באמצעים פסולים בחקירתו של אסמעיל. על כן גם לא ניתן לקבוע ששיקול זה הוא שהניע את [איטח] להעלים את המידע מהפרקליטות הצבאית."

8.על אף כל זאת, הורשע כאמור איטח בעבירה לפי סעיף 284 לחוק. הרשעתו התבססה על שני עניינים: ראשית, נקבע כי בעת מסירת הבקשה לפיצול התיקים לא עדכן איטח את הפרקליטות הצבאית בדבר הקשיים והספקות שהתעוררו בנוגע לחקירת הרצח ולהודאת אסמעיל בביצועו. נפסק, כי בכך נמנע מידע חשוב מן הפרקליטות הצבאית והושג פיצול התיקים במרמה, שכן סביר להניח שמידע על קשיים בחקירה וספקות ביחס להודאה היה מונע מלכתחילה את פיצול התיקים.

שנית, הסתבר כי בעת מעצרם של שלושת בני משפחת אל גול, ולאחר פיצול התיקים, חלה התפתחות משמעותית בחקירה ונתפסו שני אנשים אחרים אשר הודו בכל המעשים שיוחסו לעצורים המקוריים, לרבות בהשלכת בקבוקי התבערה. למרות זאת, הוכח כי איטח - שכאמור היה איש הקשר של המחלק עם הפרקליטות - לא עדכן את הפרקליטות הצבאית בדבר תפנית מהותית זו בחקירה, וזאת על אף שהיה ידוע לו כי מעצרם של השלושה הוארך פעם נוספת בשעה שהמבצעים האמיתיים של העבירות כבר היו עצורים בידי המחלק. נמצא, כי ההודעה לפרקליטות נעשתה רק בשלב מאוחר יותר - כעשרה ימים לאחר ששני העצורים החדשים הודו בביצוע המעשים - וכי רק אז שוחררו שלושת בני משפחת אל גול מיידית ממעצרם והתיקים נגדם נסגרו למעשה.

נפסק איפוא, כי במעשים אלה העלים איטח בשיטתיות מידע חיוני מן הפרקליטות הצבאית, ובעקבותיה גם מבית-המשפט שדן בהארכת המעצר, והכשילם במילוי תפקידם, ועל-כן הורשע הוא במרמה ובהפרת אמונים כלפיהם. באשר למניע למעשיו קבע בית-המשפט:

"...מחומר הראיות ניתן לקבוע במידה רבה של ודאות כי [איטח] עשה את שרשרת מעשיו אלה כדי להשיג שלא כדין מעצר החשודים עד תום ההליכים, דבר שעשוי להועיל לו לקדם את החקירה. ואולם בכך אין כדי לפוטרו מאחריותו הפלילית בגין מעשיו האסורים".

9.ערעורו של איטח מופנה כנגד הרשעתו ולחלופין כנגד חומרת עונשו. בא-כוחו של איטח, עורך-הדין גולן, טען כי למרשו לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן כנגד האישום בעבירה של מירמה והפרת אמונים, וכי על-כל-פנים לא הוכח היסוד הנפשי הדרוש בעבירה זו.

לדעתי, שתי הטענות מוצדקות הן. אדון בהן לפי סדרן.

הזדמנות סבירה להתגונן

10.הזכות להתגונן כוללת בחובה - בנוסף לאפשרויות הטכניות לחקור את עדי התביעה חקירה שכנגד, להביא ראיות ולטעון טענות - גם את זכות הנאשם שלא להיות מופתע כך שיהיה סיפק בידו להיערך לקראת האישום החדש ולהכין את הגנתו. ראו ע"פ 63,76/79 עוזר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606, 615. סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי מתנה הרשעת נאשם על-יסוד עובדות שהוכחו בפני בית-המשפט - גם אם אלו לא נטענו מלכתחילה בכתב-האישום - במתן אפשרות סבירה לנאשם להתגונן. בכך מגשים סעיף זה את מטרתו הכפולה של סדר הדין הפלילי: חשיפת האמת והבטחת משפט הוגן לנאשם גם יחד. שכן, לא ניתן להוציא את האמת לאור אם לנאשם לא ניתנת האפשרות להתייחס לראיות המפלילות ולהציג בדרך הגנתו פירוש שלהן המתיישב עם חפותו. ראו ע"פ 4977,5371/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 700.

השימוש בסעיף 184 נעשה על-כן ב"זהירות רבה... ובמקום שיש צל של חשש שמה קופחה זכותו של הנאשם והאפשרות נשללה ממנו להתגונן... לא יעשה בית-המשפט שימוש בסמכות" (השופט ש' ז' חשין בע"פ 154/52 שמעיה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד ז 778, 782).

11.בענייננו, מצא כאמור בית-המשפט המחוזי כי לא הוכח קיומו של המניע הפסול שיוחס לאיטח בהעלמת המידע מעיני הפרקליטות. לעומת זאת, איטח כלל לא הואשם בקיומו של המניע הפסול האחר, שעל-פי קביעת בית-המשפט המחוזי עמד ביסוד העלמת מידע זו. ממילא הוא גם לא יכול היה להתגונן כנגדו ולהעלות את הטענה כי המידע לא נמסר בשל רשלנות או טעות. איטח הופתע אם כן מפני "שינוי החזית" שנוצר בהכרעת הדין.

אכן, העובדות שביסוד הרשעתו של איטח צויינו בכתב האישום, וכבר בתום פרשת התביעה ביקשה התובעת מבית-המשפט שיעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 184 וירשיע את איטח גם בעבירה של מרמה והפרת אמונים. התביעה אף הודיעה שלא תתנגד לכך שהסניגוריה תקרא מחדש לעדים שכבר העידו ותחקור אותם פעם נוספת בחקירה נגדית. ואולם, בכל האמור לעיל לא היה די בכדי ליתן לאיטח הזדמנות סבירה להתגונן. שכן, התביעה לא שינתה את התיזה הבסיסית שלה ביחס לפרשה, והוסיפה לטעון אף בסיכומיה לקשר שבין מעורבותו של איטח בחקירות האלימות לבין העלמת המידע מן הפרקליטות. התביעה לא סברה שקיים מניע אלטרנטיבי למעשיו של איטח ואף לא הציעה מניע כזה. היא אף לא ביקשה לתקן את כתב-האישום שהוגש כנגד איטח. כל שביקשה התביעה מבית-המשפט, היה לגזור מתוך העובדות שפורטו בכתב-האישום המקורי, ומתוך התמונה הכללית שהצטיירה בפני בית-המשפט בעניין החקירות, גם את העבירה של מרמה והפרת אמונים, כאשר מודעותו למעשיו מוסקת מתוך ההקשר לאמצעים הפסולים אותם ביקש כביכול להסתיר.

מכאן, שהמניע אותו ייחס בית-המשפט המחוזי לאיטח ואשר ממנו הסיק את קיומו של היסוד הנפשי בעבירה, קרי את מודעותו של איטח בפועל, כלל לא נטען נגדו. לפיכך הוא לא נערך לקראת אישום זה ולא התגונן מפניו, אלא ריכז את מרבית הגנתו כנגד הטענה כי העלים מידע כדי להסתיר את אמצעי החקירה הפסולים. נכון יהיה לומר איפוא כי לאיטח לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן בפני האישום שבו הורשע לבסוף.

היסוד הנפשי

12.אף לגוף העניין לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי נתקיימה באיטח המחשבה הפלילית הדרושה לשם הרשעה בעבירה של מרמה או הפרת אמונים.

כידוע, היסוד הנפשי בעבירה של מירמה והפרת אמונים הוא מודעותו של הנאשם לרכיבי היסוד העובדתי שבעבירה, כלומר מודעות להיותו עובד הציבור המבצע את המעשה במילוי תפקידו ולעובדה כי מעשה זה מהווה מירמה או הפרת אמונים וכי המעשה פוגע בציבור. מודעות זו צריכה להיות בפועל (לרבות עצימת עיניים), ואין די ברשלנות. ראו ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן פ"ד לו(1) 405, 420.

כאמור, התיזה הבסיסית של התביעה הייתה כי העלמת המידע נעשתה באופן שיטתי ומתוך כוונה להסתיר את אמצעי החקירה הפסולים שננקטו בחקירת אמסעיל אל גול. לדעתי, משהתמוטטה תיזה זו התמוטטה עמה גם ההנחה שהייתה מקופלת בה, ולפיה העלמת המידע נעשתה מתוך מחשבה פלילית. על התביעה הוטל איפוא הנטל להוכיח כי המחשבה הפלילית התקיימה באיטח, וזאת ללא קשר לתיזה הבסיסית שלה, אשר נשללה כאמור. נטל זה לא הורם ומצבו הנפשי של איטח בעת ביצוע המעשים או המחדלים לא הובהר. כך, למשל, אין בהכרעת הדין כל התמודדות עם האפשרות שאי-העברת המידע נעשתה מתוך רשלנות או טעות, אשר הייתה יכולה להיגרם, בין השאר, כתוצאה מן העומס הרב ששרר במחלק באותה עת. יודגש, כי סרן רון שפירא, התובע הצבאי שעל עדותו התבססה הרשעתו של איטח, אישר בעדותו כי קרו בעבר מקרים לא מועטים של עיכוב מסמכים וראיות בשל רשלנות המשטרה.

כאמור, בהכרעת דינו הצביע בית-המשפט המחוזי על מניע אלטרנטיבי למניע שיוחס לאיטח בכתב-האישום, המוכיח כביכול את מודעותו, בדמות הרצון להשיג שלא כדין את הארכת מעצרם של בני משפחת אל גול.

הסבר זה למעשיו של איטח אינו מעוגן בראיה ישירה, וכאמור, הוא לא נטען על-ידי התביעה והוא מהווה אך אחד מן ההסברים האפשריים, לרבות, כאמור, הסברים העשויים להתיישב עם חפותו של איטח, כגון שהמידע לא נמסר מתוך רשלנות או טעות.

מסקנתי היא איפוא כי הרשעתו של איטח בעבירה של מירמה והפרת אמונים אינה יכולה לעמוד.

סמ"ש רפי לוי

13.לוי שימש כחוקר במחלק. הוא הורשע בחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות של מוניר אל גול ובסחיטה בכוח ממנו. הוא נדון לששה חודשי מאסר בפועל ולששה חודשי מאסר על-תנאי למשך שנה. בית-המשפט המחוזי קבע כי את מחצית תקופת המאסר בפועל ירצה לוי בבית-הכלא ואת המחצית השנייה יבצע בעבודות שירות. לאחר מתן גזר-הדין ביקש לוי, מטעמים כלכליים, לרצות את מלוא עונשו בבית-הכלא. בקשתו נתקבלה וגזר-הדין תוקן בהתאם.

14.ערעורו של לוי אינו מופנה כלפי הרשעתו, כי אם רק כלפי חומרת העונש שהוטל עליו. כל טענות הערעור - נסיבות ביצוע העבירה, תנאי העבודה במחלק בתקופה הרלוואנטית, נסיבותיו האישיות של לוי, התמשכות המשפט מעבר למקובל ועינוי הדין שנגרם בשל כך - נדונו בהרחבה בגזר-דינו של בית-המשפט המחוזי, והעונש שהוטל על המערער הוקל בעקבותיהן במידה רבה. בהתחשב בנסיבות אלה, ולנוכח חומרתן הרבה של העבירות בהן הורשע, לא מצאתי יסוד להמתיק עליו את דינו עוד.

רס"ר אילן כהן

15.כהן עסק במחלק בתפקידי בילוש והתמנה כחבר בצוות החקירה המיוחד שהוקם לשם חקירת העבירות שבביצוען נחשדו בני משפחת אל גול (להלן - הצח"מ). מפקדו של הצוות היה מפקח משנה יוסי בן-יאיר, קצין המודיעין של המחלק, וחבריו היו המערער רס"ל אחמד טרודי וכהן. למרות שדרגתו של כהן הייתה בכירה מזו של טרודי, הוא היה חסר ניסיון כחוקר בהשוואה אליו, ולכן נקבע כי טרודי ירכז ויוביל את החקירות שביצע הצח"מ, בעוד שתפקידיו של כהן היו מנהליים בעיקרם והוא מעט להשתתף בחקירות.

כהן הורשע בעבירות של איומים, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וסחיטה בכוח בגין מעורבותו בשני אירועים שונים אשר אירעו במהלך מעצרו של עלי אל גול. נגזרו עליו שמונה חודשי מאסר, מתוכם שלושה חודשים בעבודות שירות וחמישה חודשים על-תנאי.

אדון בכל אחת משתי ההרשעות בנפרד.

איומים

16.כהן הורשע ביחד עם בן-יאיר (שהרשעתו בוטלה לאחר מכן לפי סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי) באיומים על עלי. לפי עדותו של עלי הושמעו האיומים כלפיו במכונית העצירים בה הובל בחזרה מדיון בבית משפט השלום בנוגע להארכת מעצרו - דיון אשר במהלכו התלונן עלי על האלימות בחקירה שהופעלה נגדו. עלי טען שהשניים אמרו לו באותו מעמד כי אם יתלונן פעם נוספת לא יישלח יותר לבית-החולים אלא "לבית משוגעים או לבית קברות".

בית-המשפט המחוזי קיבל את עדותו של עלי. עם זאת, אמונו בעד היה מסוייג, והוא הגיע לכלל דעה כי עדות זו לבדה אינה מספקת לשם הרשעה. ואולם, בית-המשפט מצא חיזוק לעדותו של עלי בעדותו של כהן עצמו, אשר לא הכחיש את הדברים שנאמרו והתגונן בטענה כי עלי פירש אותם כאיום על-אף שלא הייתה כל כוונה לאיים עליו.

ואולם, נראה כי בית-המשפט המחוזי התעלם מחלקים בעדותו של כהן, בהם הכחיש הלה במפורש את טענותיו של עלי, ובהכרעת הדין אין הסבר מדוע בחר מבין דבריו של כהן דווקא את הקטע שאינו מכחיש את דברי עלי ומדוע לא ייחס כל משקל לחלקים בהם מוכחשים הדברים בצורה ברורה.

מסקנתי היא איפוא כי עדותו של כהן אינה מהווה ראיית חיזוק מספקת לדבריו של עלי, שמהימנותו, כאמור, הוטלה בספק. אין די איפוא בעדות עלי כדי לבסס ממצא עובדתי חד-משמעי ולפיכך יש לזכות את כהן מעבירת האיומים בה הורשע.

שימוש באלימות בחקירה

17.כהן הואשם כי השתתף בחקירתו של עלי והיכה אותו ביחד עם טרודי, וזאת במטרה לסחוט ממנו הודאה בביצוע העבירות שיוחסו לו. בבסיס האישום עמדה עדותו של עלי עצמו, אשר נמצאו לה תימוכין בראיות אובייקטיביות, ובהן: עדויות עצירים יהודים ששהו עמו בתא המעצר והעידו על מצבו הגופני עם חזרתו מן החקירה, עדותו ורישומיו של החובש שטיפל בו בבית-המעצר ותוצאות בדיקתו בחדר המיון של בית החולים אליו פונה מבית-המעצר. הסבריהם של כהן וטרודי, לפיהם עלי חבל בעצמו כשהשתולל בחקירתו, נדחו כבלתי מהימנים ונקבע כי עלי הוכה בחקירתו. הערכאה הראשונה גם דחתה את עדותו של כהן, בה טען כי לא היה מעורב בחקירה הרלוואנטית וכי נכנס לחדר החקירה באקראי - מתוך סקרנות גרידא - ושהה בו דקות ספורות בלבד לפני שעזב. בית-המשפט המחוזי העדיף בעניין זה את עדותו של עלי ופסק על יסוד עדות זאת כי כהן לקח חלק פעיל בחקירה מתחילתה ועד סופה, הגם שלא הוכח כי היכה את עלי בעצמו. על-כן נקבע, שכהן רק נכח בחדר החקירה בשעה שטרודי (ואולי אף אחרים) השתמשו באלימות כלפי הנחקר. וכך נכתב, בין השאר, בגזר-הדין:

"בפרשת החבלות בעלי, נכח [כהן], ביחד עם אחרים, בחדר האירוע, אך הוא לא נטל חלק במעשים. יש לראות בחומרה מעשים אלה, במיוחד את עמידתו מנגד, אף שהייתה עמידה סבילה, בשעה שאחרים התעללו בעלי, עמד, סיגריתו בידו - והחשה. בכך שיתף את עצמו במעשים וגם גילה אטימות ואי-אכפתיות נוכח הפגיעה בגופו ובכבודו של נחקר".

בגין מעשים אלה הורשעו כהן וטרודי בעבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וסחיטה בכוח.

18.בערעורו לא טען כהן כנגד ממצאו של בית-המשפט המחוזי בדבר השימוש באלימות בחקירה בנוכחותו. אלא טענתו היא, כי נוכחותו בחדר החקירות כשלעצמה אינה הופכת אותו לשותף לעבירה - בין כמבצע בצוותא ובין כמסייע.

טענה זו יש לדחות.

19.טרודי וכהן היו שניהם חברים בצח"מ אשר תפקידו היה, בין השאר, לחקור את עלי בקשר לעבירות שבביצוען נחשד. כהן לא היה אדם בעל קשר קלוש או עקיף לחקירה, ונוכחותו בחקירה שבמהלכה הוכה עלי מכות קשות לא הייתה מקרית או מנותקת ממהלך החקירה הכולל. לכהן, כמו גם לטרודי, הייתה כוונה ברורה בחקירתו של עלי - להביא אותו לכדי הודאה במעורבות בעבירות, וזאת לאור הודאתו הקודמת של אסמעיל, אחיו. בנסיבות אלה, ומשהוכח כי כהן שהה בחקירה הרלוואנטית פרק זמן ניכר, אין ספק כי פעולת החקירה בכללותה - על האלימות שננקטה במהלכה - הייתה פעולה משותפת לשני החוקרים, גם אם בפועל היה זה טרודי שהנחית את המהלומות. ראו למשל ע"פ 454/74 חוזה נ' מדינת ישראל , פ"ד כט(2) 589; ע"פ 872/76 ישראל נ' מדינת ישראל , פ"ד לא(3) 573, 580; ע"פ 418/77 ברדריאן ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד לב(3) 3, 10.

בית-המשפט המחוזי מצא במפורש כי שיטת החקירה האלימה הייתה ידועה לאנשי המחלק. כהן אינו יכול אם כן להסתתר מאחורי טענה, לפיה נכנס באקראי לחדר החקירה ו"הופתע" לגלות את השימוש של טרודי באלימות. כהן השתתף בחקירה בכוונה להשיג הודאה. לשם כך היה ידוע לו כי קיימת אפשרות גם לשימוש בכוח. במקרה כזה עצם נוכחותו של כהן במקום הופכת אותו לשותף בביצוע העבירה, גם אם לא היכה את עלי בעצמו. (ראו מרים גור-אריה, "צורות של ביצוע עבירה פלילית", פלילים א (תש"ן) 29, 42-32). כהן היה שותף מלא לחקירה ולכן מוטלת גם עליו אחריות למה שהתרחש במהלכה. עמד על כך השופט גולדברג:

"ביסוד הרחבת האחריות הפלילית מכוח דיני השותפות, מעבר לביצוע עיקרי ומושלם של העבירה, מונחת ההשקפה כי מי שנכון לתרום להגשמת מטרה משותפת, כשהוא מודע לפחות לאפשרות שהגשמת אותה מטרה כרוכה בפגיעה בערך חברתי מסויים - ראוי לענישה. בין היסוד ה"נפשי" (קרי: הנכונות לתרום לפגיעה משותפת בערך חברתי מסויים) לבין היסוד העובדתי הקבוע בעבירה קיימת זיקת גומלין, שכן משהוכח יסוד "נפשי" זה, אין עוד חשיבות לחלוקת התפקידים בין המעורבים באירוע. מכאן, שאבן הבוחן לקיומה של שותפות היא מודעות המעורבים באירוע העברייני לאפשרות הפגיעה בערך חברתי מסויים עקב פעילותם המשותפת".

[ע"פ 4188,5235/93 לוי ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(5) 539, 550.]

לכל האמור יש להוסיף את עובדת היותו של כהן ותיק מטרודי בשירות ובמחלק ובעל דרגה בכירה ממנו. טרודי היה אמנם זה אשר נשא באחריות לניהול החקירות, אך על כהן הייתה מוטלת החובה שלא לעמוד מן הצד בחקירה והיה עליו למנוע את האלימות מצידו של טרודי. זאת, אף אם היה מוכח כי מעורבותו בחקירה לא הייתה כפי שתואר, אלא בגדר נוכחות מקרית בלבד. כהן לא נהג כפי שמצופה ממנו לנהוג במצב כזה ואף לא דיווח בדיעבד לאיש על אשר התרחש. ההיפך הוא הנכון: הוא הסתבך במסכת שקרים שתכליתה הייתה לחפות על טרודי.

אשר-על-כן דין הערעור ביחס לעבירה זו להידחות.

העונש

20.כאמור, על כהן הוטל, בין השאר, לרצות שלושה חודשי מאסר בעבודות שירות. ביצוע עונש זה עוכב, אך כהן הושעה מן המשטרה ומתקשה מאז להשתלב במסגרת תעסוקתית חליפית. מאז מתן הכרעת-הדין והשעייתו מן השירות החמיר מצבו הבריאותי והנפשי של כהן, עד כדי נטיות אובדניות, והוא נזקק לטיפול פסיכיאטרי. בנסיבות אלה הוא מבקש לבטל את גזר-הדין ולהעמידו במבחן למשך שנה. בקשה זו נתמכת בתסקיר שהוכן על-ידי שירות המבחן בחודש מאי 1996, שבו הומלץ על העמדה למבחן, מתוך תקווה כי הדבר יסייע לבלימת ההדרדרות במצבו של כהן ואולי אף יביא להחלמתו.

איני רואה יסוד להיעתר לבקשה זו. ראשית, בריצוי שלושה חודשים בלבד בעבודות שירות אין בכדי לפגוע באפשרות לקבלת טיפול פסיכיאטרי במידה וכהן עדיין נתון בטיפול שכזה. שנית, שיקוליו של שירות המבחן אינם חופפים בהכרח את שיקוליו של בית-המשפט, אשר מטבע הדברים מופקד על הראייה הכוללת ועל איזון כל האינטרסים המעורבים במקרה. מובן שיש להקפיד כי במהלך ריצוי העונש תינתן לכהן האפשרות להמשיך בטיפול הפסיכיאטרי, במידה והדבר יהיה נחוץ.

באשר לחומרת העונש, הרי שעל אף זיכויו האמור של כהן מעבירת האיומים - העבירה הקלה יותר מבין העבירות שבהן הורשע - אינני רואה כל מקום להפחית מעונשו בשל סיבה זו. העונש שנגזר על כהן הוא ממילא עונש קל מאד בהשוואה לחומרת מעשיו, שהתבטאו בעמידה אדישה מן הצד בשעה שעלי הוכה באכזריות ונסחט על-ידי אנשי משטרה בדרגות נמוכות מן הדרגה אותה נשא.

רס"ל אחמד טרודי

21.טרודי הוא חוקר מנוסה. הוא היה מעורב במרבית החקירות שניהל המחלק בתקופה הרלוואנטית, ותפקידו בפרשות הנדונות היה לרכז ולהוביל את החקירות השונות שנערכו במהלך עבודת הצח"מ.

טרודי הורשע בביצוען של 13 עבירות שונות, אשר נעברו תוך כדי חקירותיהם של עלי, מוניר ועזאם אל גול וכן בחקירתו של חאלד סעו. בגינן נגזרו עליו שנתיים וחצי מאסר, מחציתן בפועל ומחציתן על-תנאי למשך שנתיים. חלק מן ההרשעות קשורות ישירות לאלימות שהופעלה על-ידי טרודי במהלך החקירות, שבגינה הורשע, בהתאם לעניין, בחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה וסחיטה בכוח. חלק אחר מן ההרשעות כרוך בפעולות שננקטו על-ידו בעקבות אלימות זו, שבגינן הורשע, בהתאם לעניין, בבידוי ראיות ובעדות שקר.

22.ערעורו של טרודי מופנה כלפי ההרשעות ולחלופין כלפי חומרת העונש. הערעור מורכב, למעשה, משלושה ראשי טיעון עיקריים - האחד קונקרטי ומופנה כלפי הרשעתו של טרודי בשתי עבירות של עדות שקר, והשניים האחרים כלליים ומקיפים יותר.

אדון בכל אחד מראשי הטיעון בנפרד.

עדות שקר

23.בא-כוחו של טרודי, עורך-הדין בלום, מעלה סידרת טענות חלופיות הנוגעת כאמור להרשעתו של טרודי בשתי עבירות של עדות שקר לפי סעיף 237 לחוק. המדובר בהארכות המעצר של עלי ומוניר אל גול, אשר לגביהן נפסק כי טרודי שיקר ביודעין לבית משפט השלום בהכחישו כי הנחקרים ספגו מכות.

מבנה הטענות, הוא כדלקמן: ראשית, טוען הסניגור כי טרודי כלל לא הוזהר לפני מסירת הצהרתו בבית-המשפט ועל-כן לא ניתן להרשיעו בעדות שקר. שנית, גם אם הוזהר, הרי שההצהרה הנמסרת על-ידי שוטר בהליך הארכת מעצר לפני הגשת כתב-אישום, לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי, אינה בגדר "עדות" - כהגדרתה בסעיף 236 לחוק. שלישית, גם אם ייאמר כי הצהרתו של שוטר בהליך הארכת מעצר היא אכן בגדר "עדות", עדיין יש להבחין בין חלקיה השונים של ההצהרה, כך שכ"עדות" ייחשב רק החלק בו מצהיר השוטר על קיומו של יסוד סביר לכך שהחשוד עבר את העבירה, בעוד שכל אמירה אחרת הנמסרת לבית-המשפט (למשל הכחשה כי החשוד הוכה במהלך חקירתו) לא תיחשב כעדות לצורך סעיף 237 לחוק. רביעית, גם אם כל חלקי הצהרת השוטר ייחשבו כ"עדות", הרי ששקריו של טרודי בבית-המשפט בעניין המכות (בהם הוא אינו מודה כמובן) לא היו בעניין מהותי - כדרישת סעיף 237 לחוק - שכן הארכת המעצר כלל לא התבססה על שאלת המכות שהוכו הנחקרים אלא על החשדות שהיו כלפיהם ללא קשר לשיטה בה נחקרו.

24.טענות אלו, שאף לא נטענו בפני בית-המשפט המחוזי, יש לדחות.

הטענה כי הרשעה בעדות שקר מותנית באזהרת העד בטרם מסירת העדות נשללת בהוראות סעיף 237(ב)(1) לחוק שבו נקבע:

"לעניין עדות שקר אין נפקא מינה -

(1) אם ניתנה העדות בשבועה או בלא שבועה או בעיצום אחר שהותר על פי דין".

בצירוף סעיפים 3 ו4- לחוק לתיקון דיני הראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה), התש"ם1980-, יש לקרוא סעיף זה כאילו הוא מתייחס גם לעדות שניתנה ללא אזהרה. ברור אם כן כי בטענה זו אין כל ממש.

25.אף הטענה כי השוטר המבקש מבית-המשפט את הארכת המעצר איננו עד נשללת לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי, שהיה בתוקף באותה עת, הקובע:

"כל עוד לא הוגש כתב אישום, רשאי שופט של בית משפט שלום או של בית משפט מחוזי לצוות על מעצרו של אדם, על-פי בקשת שוטר הנתמכת בהצהרת שוטר שלאחר אזהרה, כי יש יסוד סביר להניח שאותו אדם עבר עבירה וכי יש עילה למעצרו".

מכאן עולה כי מעמדו של טרודי בפני בית-המשפט שדן בהליכי הארכת המעצר היה כשל עד, שכן בית-המשפט כלל אינו רשאי להכריע בבקשה להארכת מעצרו של חשוד מבלי שבקשה זו תהא נתמכת בעדותו או בתצהירו של שוטר, ומבלי שניתנה לחשוד או לבא-כוחו ההזדמנות לחקור את השוטר-העד בחקירה נגדית.

גם את שתי הטענות החלופיות הבאות יש לדחות. סעיף 236 לחוק מגדיר, בין השאר, עדות כ"אמרות בעל פה או בכתב שנאמרו לשם ראיה". סעיף 237 לחוק דורש כי העדות תימסר בהליך שיפוטי. אין חולק כי הארכות המעצר היו בגדר "הליך שיפוטי" וכי אמרותיו של טרודי נמסרו בעל פה ובכתב במהלכן. אשר למושג "לשם ראיה", הרי שיש ליתן לו פירוש מרחיב והוא כולל, ללא ספק, את כל הדברים אותם אמר טרודי בעדויותיו, לרבות הדברים שנאמרו בתשובה לשאלות הסניגוריה בדבר המכות שהוכו הנחקרים. ראו י' קדמי, על הדין בפלילים (תשנ"ב), 707. יצויין, כי בעדותו בבית-המשפט המחוזי לא טען טרודי טענה זו, אלא העדיף להתגונן בטענה שתוכן עדויותיו היה אמת לאמיתה, וממכלול דבריו עולה איפוא כי היה ברור לו שהוא מוסר עדות וכי החובה לומר את האמת חלה על כל חלקי עדותו.

26.הטענה החלופית האחרונה גורסת, כאמור, כי שקריו של טרודי לא היו בעניין מהותי - כנדרש בסעיף 237 לחוק - שכן הם לא השפיעו כלל על החלטתו של בית משפט השלום לעניין הארכות המעצר. טענה זו נסמכת על דבריו של בית משפט השלום בהחלטתו בעניינו של מוניר אל גול מיום 4.1.90, מהם עולה כי בית-המשפט סבר שכאשר מדובר בחשוד ברצח אין הוא מוסמך לשחרר את הנחקר אף אם היה מגיע למסקנה כי הוכה על-ידי חוקרי המשטרה.

טענה זו אינה יכולה להתקבל. מהותיותה של עדות אינה תלויה בשאלה אם השפיעה בפועל על החלטת בית-המשפט, שכן המבחן לכך הוא מבחן אובייקטיבי. יסוד המהותיות מתקיים כאשר העדות הכוזבת עשויה להשפיע על תוצאת ההליך, ולו השפעה קלה או עקיפה בלבד, כגון עדות בנוגע לפרטים משניים ביחס לפלוגתא העיקרית במשפט או עדות הקשורה להערכת מהימנותו של עד. ראו דברי השופט אגרנט בע"פ 6/59

זינגר נ' היועץ המשפטי , פ"ד יג 1457, 1463.

בענייננו, למכות שהוכו הנחקרים נפקות לגבי אמיתות הראיות נגדם. בעניין זה אין צריך לומר כי חשד ברצח אינו שונה מחשד בכל עבירה אחרת ובאין יסוד סביר לחשד כזה אין לעצור נאשם. מכאן, שלו שיטת החקירה הפסולה הייתה מוכחת בפני בית-משפט השלום, היה הדבר עשוי להשפיע על הארכת מעצרו של החשוד. על-כן שגה בית משפט השלום בעניין זה.

אשר-על-כן דין הערעור לעניין עבירות עדות השקר להידחות.

קביעות מהימנות וממצאים עובדתיים

27.ראש הטיעון השני מכיל שורה ארוכה עד מאד של טענות, אשר תכליתן היחידה תקיפת קביעות המהימנות וממצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי. עיינתי היטב בהכרעת הדין ובחומר הראיות ולא מצאתי ממש בטענות אלו. כפי שכבר הודגש לעיל, בית-המשפט סירב לקבל בתיק זה מראש את טענותיה הגורפות של התביעה, ובחן את הראיות השונות שהובאו בפניו באריכות ובזהירות רבה, תוך שהוא מרשיע את הנאשמים רק במקום שבו נמצאו תימוכין אובייקטיביים לעדויות המפלילות של הנחקרים. לא מצאתי אם כן כל מקום להתערב בקביעותיו של בית-המשפט, אשר נראו לי מבוססות כדבעי.

מעמדו של טרודי

28.ראש הטיעון השלישי, המופנה כלפי ההרשעות וחומרת העונש גם יחד, עוסק במעמדו של טרודי במחלק בכלל, ובחקירות הרלוואנטיות בפרט. לפי הטענה, שגה בית-המשפט ביחסו לטרודי מעמד כה מרכזי בפרשות האמורות, שכן הלה היה בעל הדרגה הנמוכה ביותר בצח"מ וחסר כל מעמד עצמאי משלו. בערעורו, מצביע טרודי על שורה ארוכה של מובאות מתוך חומר הראיות, אשר נועדו להוכיח כי קצינים בכירים במשטרת מחוז ירושלים ובמחלק היו מעורבים באופן אישי בעניין, וכי טרודי נהפך, למעשה, למעין "שעיר לעזאזל" של אותם קצינים, אשר ביקשו לחפות על חלקם בחקירה באמצעות הצגתו של טרודי כ"רוח החיה" שלה.

29.לעניין הרשעותיו של טרודי אין בטענה זו ולא כלום. אכן, הערכאה הראשונה סברה כי תופעת האלימות במחלק הייתה ידועה לקציני המחלק וגם לגורמים מחוצה לו. אולם גם אם עובדה זו נכונה, הרי שאין בכך כדי לגרוע מפליליות מעשיו של טרודי עצמו. טרודי הורשע רק במקום שנתקיימו בו היסודות העובדתיים והנפשיים של העבירות שיוחסו לו. בידיעתם או במעורבותם של גורמים אחרים אין כדי להעלות או להוריד בעניין זה. מקובלים עלי דבריו של בית-המשפט המחוזי בגזר דינו:

"בדבריו [של טרודי] בבית המשפט קבל על כי האחראים ה"גדולים" לא הובאו לדין, וכי הוא ה"קטן" משלם את כל המחיר. ואכן... נראה שלא כל האמת נתגלתה בבית המשפט וכי לא כל האחראים הובאו לדין. ואולם אין לפני בית המשפט אלא מה שעיניו רואות, ואין הוא פוסק אלא על פי הראיות שלפניו".

30.כוחה של טענה מסוג זה יפה יותר לעניין העונש שהוטל על טרודי. אכן, הדעת אינה נוחה מן העובדה כי סופן של פרשות אלו בכך שהחוקר הזוטר נושא בעונש החמור ביותר. זאת, בשעה שתופעת האלימות הייתה ידועה, כפי הנראה, לגורמים שונים מחוץ לצח"מ, ובהם גורמים בכירים למדי, ובשעה שאיש מהם לא התערב כדי למנוע אותה - דבר העשוי אף להתפרש אצל הדרגים הזוטרים כמעין "הסכמה שבשתיקה" למעשים אלה.

אלא שבית-המשפט המחוזי, בהטילו על טרודי עונש מאסר מתון, התחשב כבר בנסיבות אלה. המעשים שבהם הורשע חמורים ביותר וגזר הדין משקף את האיזון הראוי המתבקש. כדברי הערכאה הראשונה בגזר דינה:

"אין להתעלם מכך ש[טרודי] הורשע בעבירות אלימות רבות, ובכללן עבירות שבמספרן בחומרתן ובגיוונן, עולות בהרבה על סך כל העבירות שבהן הורשעו כל יתר הנאשמים יחדיו... מעשיו נראים כחלק משיטה שאימץ לעצמו בחקירה. שיטה זו יש לעקור מן השורש, ולהבהיר כי מעשים כאלה לא ייעשו במקומנו. כוונות הנאשם היו רצויות... אך מעשיו היו נלוזים ובלתי נסבלים".

אשר-על-כן דין ערעורו של טרודי להידחות על כל חלקיו.

סוף דבר

31.כאמור בפתח הדברים, בית-המשפט המחוזי השתכנע כי במחלק נהגה שיטת חקירה פסולה וכי רבים מקרב אנשיו - ואף גורמים חיצוניים לו - היו שותפים לה או למצער ידעו על קיומה והחרישו. ואולם, לדין הובאו רק אותם אלו שביצעו את המעשים בפועל ולא כל מי שסבב אותם והיה אחראי ישיר או עקיף לפעולותיהם. מטבע הדברים יכלו הנחקרים להתלונן רק על המעשים של אלו אשר באו במגע ישיר איתם, קרי החוקרים שהיכו וסחטו מהם הודאות. חוקרים אלו, מצידם, בחרו בקו הגנה של הכחשה גורפת, וקו זה לא סייע בידי התביעה ובית-המשפט לחשוף את האמת בפרשה.

חלק גדול מן הפרשה כלל איננו ניתן לבירור משפטי מלא, שכן בית-המשפט מסוגל לבחון רק את מה שעיניו רואות והוא מוגבל למסגרת הבלעדית של כתב-האישום ושל הראיות המובאות בפניו במהלך המשפט. אין ספק כי לא כל האמת נחשפה בעניין שלפנינו, וכי הצדק יצא חסר. יחד עם זאת, אין בדברים קשים אלו בכדי להפחית מחומרת המעשים של אותם מערערים שבפנינו, אשר בחרו מתוך רצון חופשי ליטול חלק בהתעללות מבלי שנטען כי מפקדיהם כפו זאת עליהם.

על-יסוד האמור לעיל אני מציעה לדחות את ערעוריהם של טרודי ולוי ולקבל את ערעורו של כהן באופן חלקי, כך שהכרעת הדין המרשיעה אותו בעבירה של איומים תתבטל והוא יזוכה מעבירה זו תוך הותרת יתר חלקי פסק הדין בעינם. כן אני מציעה לקבל את ערעורו של איטח, לבטל את הכרעת דינו המרשיעה של בית-המשפט המחוזי ולזכותו מכל אשמה.

ש ו פ ט ת

השופט ת' אור:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' זמיר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת דורנר.