ע"פ 6706/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

במרכזה של הפרשה בה עוסק ערעור זה עומד קטין, יליד שנת 1992, אשר גר בשכנות למערער, היה מבאי ביתו ואף נהג לעתים ללון אצלו. לגרסת המשיבה, החל מחודש יולי 2004 החל המערער מבצע בקטין עבירות מין, אשר נמשכו בתדירות גבוהה עד לסוף חודש פברואר 2006. המערער נהג להקרין בפני הקטין סרטים פורנוגרפים, למצוץ את איבר מינו, ולהחדיר את איבר מינו-שלו לפי הטבעת של הקטין. המערער התיר לקטין לבצע בגופו מעשים דומים.

בגין עובדות אלו בהן הודה המערער, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות לפי סעיפים 347(ב) ו-348(א) בנסיבותיו של סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מכוח הסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים, הם עתרו במשותף לגזור למערער 5 שנות מאסר, מאסר על-תנאי ולחייבו לשלם פיצוי למתלונן בסכום אותו יקבע בית המשפט. בבואו לגזור את העונש, נחלקו שופטי המותב של בית משפט קמא בדעותיהם. שופט המיעוט (ר' סוקול) הציע להחמיר בעונשו של המערער ולגזור לו 9 שנות מאסר, וכן לחייבו בפיצוי בסכום של 75 אלף ש"ח. שופטי הרוב (י' אלרון וכ' סעב) היו בדעה כי אין מקום לחרוג מהסדר הטיעון, ולפיכך נגזרו למערער, בדעת רוב, 5 שנות מאסר, 3 שנים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 60 אלף ש"ח.

הערעור מופנה כנגד פסיקת הפיצוי, וקודם להכרעתנו האזנו לדברים שהביאו בפנינו באי כוחם של הצדדים ואמו של הקטין.

בערעור זה אין ממש. המערער, בעת שהיה בן 47, החל לבצע עבירות מין שאין חמורות מהן, בגופו של קטין שבתחילת המעשים היה בן 11 בלבד. העבירות בוצעו במשך כשנה וחצי, בתדירות גבוהה, ואפשר שהמערער היה ממשיך בהן לולא חשף את סודו במהלך טיפול משפחתי בו נטל חלק.

בהשיגו על חיוב שולחו בפיצויים, העלה בא כוח המערער באוזנינו טענות מקוממות, וביניהן הטענה שהיה זה המתלונן אשר כפה על המערער את עצמו ואף סחט אותו. טיעון זה אנו דוחים בשתי ידיים, ולא נסתיר את דעתנו כי מוטב היה לו לטיעון זה לולא נשמע. גם בהעדר ראיות אין זה מתקבל כלל על הדעת כי ילד כה צעיר יכפה את רצונו על אדם בגילו של המערער, ולחלופין, ואם היה ממש בטענת המערער לפיה היה נתון לסחיטה, הדרך הזמינה ביותר כדי להרחיק את הקטין מעליו היתה בפנייה להוריו, ועובדה היא שהמערער לא נהג כך. מכאן דעתנו שאותו טיעון מגוחך בא לעולם כתוצאה מניסיונו של המערער לאלתר קו הגנה כלשהו מפני המעשים מעוררי החלחלה שביצע בגופו של קורבנו, תוך ניצול תמימותו של האחרון ואת יחסי הקרבה החמים ששררו בינו להורי הקטין. בנסיבות אלו הפניית אצבע מאשימה כלפי הקטין, היא בבחינת מעשה שלא ייעשה והוספת פשע על פשע, עד שעלו בלבנו תהיות אם המערער הבין והפנים עד תום את חומרת מעשיו.

נוכח האמור נראה לנו כי המשיבה הלכה לקראת המערער דרך ארוכה, ואפשר אף ארוכה מדי, הואיל ומדרך הטיעון בה נקט בא כוחו, ספק בעינינו אם הוא היה ראוי לכך. כך או אחרת, במעשים אותם ביצע היה כרוך נזק קשה לקורבן, ואפשר אף כי יתברר שמדובר בנזק בלתי הפיך. המעט שיכול המערער לעשות כדי להטיב את הנזק שגרם, הוא לסייע במימון הטיפולים להם יידרש הקטין, ושהם הסיכוי היחיד להחזיר את חייו למסלול תקין, אם בכלל. מנקודת השקפה זו אין בסכום שפסק בית המשפט המחוזי הפרזה כלשהי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.