ע"פ 6726/07 אבו אעדי אדיב נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט י' אלון) ביום 15.7.07 בת"פ 8094/05, עד להכרעה בערעור.

1.

המבקש הורשע בביצוע עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק. כן נקבע כי המבקש ביצע את העבירות האמורות תוך הסתייעות ברכב, בהתאם לאמור בסעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

נוכח הרשעתו, הוטל על המבקש עונש של 42 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו); 10 חודשי מאסר על-תנאי (כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע במשך שנתיים מיום שחרורו); וכן עונש של פסילת רישיון נהיגה ברכב מנועי לתקופה של 3 שנים מיום שחרורו. בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע עונש המאסר לתקופה של 30 ימים על מנת לאפשר למבקש להגיש ערעור על פסק-הדין.

2.

על-פי הממצאים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, המבקש אותר נוהג במהירות של 157 קמ"ש , ולאחר שהתעלם מהוראת שוטרת לעצור את רכבו, נוהל נגדו מרדף משטרתי בו לקחו חלק שתי ניידות משטרה ומסוק. במהלך המרדף המשיך המבקש לנהוג במהירות גבוהה מאוד וביצע פעולות שהיה בהן כדי לסכן נהגים אחרים על הכביש. בסופו של דבר, נעצר המבקש על-ידי אחת הניידות, וזאת לאחר שנצפה על-ידי השוטר במסוק מחנה את מכוניתו בחצר ביתו ומנסה להימלט רגלית.

3.

בערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה משיג הוא הן על עצם ההרשעה והן על העונש שהושת עליו. עד להכרעה בערעור, עותר הוא - במסגרת הבקשה הנוכחית - כי יעוכב עונש המאסר שהוטל עליו. לטענתו, טיב זיהויו על-ידי השוטרים והעובדה כי הנהיגה המיוחסת לו בוצעה בניגוד לכיוון הנסיעה ההגיוני עבורו, מובילים למסקנה כי התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את שיוחס לו בכתב האישום. כן מציין סנגורו כי המבקש הוא אדם המנהל אורח-חיים נורמטיבי (ובכלל זאת מחזיק בעבודה קבועה) וכי אין לו עבר פלילי, ועל כן ראוי לאפשר לו למצות את הליכי הערעור בטרם יחל בביצוע העונש.

4.

המדינה מתנגדת לבקשה. לדברי באת-כוח המדינה, לאור העובדה כי הכרעת-הדין מבוססת על ממצאי מהימנות ועל האמון שבית המשפט נתן בעדי התביעה, סיכויי הערעור בכל הנוגע להרשעתו של המבקש הינם נמוכים מאוד. אשר לעונש שהוטל על המבקש, טוענת באת-כוח המדינה כי הוא נוטה לקולא בהשוואה לרף הענישה המקובל בעבירות מסוג זה. בנוסף, מציינת היא כי בין מועד הכרעת-הדין למועד מתן גזר-הדין חלפה שנה, וזאת בשל דחיות חוזרות ונשנות מצד המבקש ואי-התייצבותו של המבקש לראיונות בשירות-המבחן, ואלו מצביעים שניהם על כי יש קושי ליתן בו אמון.

5.

דין הבקשה להידחות. כזכור, משהורשע המבקש אין עומדת לו עוד חזקת החפות, ודרך המלך היא ביצוע מיידי של העונש שהושת עליו. עיכוב ביצוע העונש הוא החריג לכלל. בחינת אמות המידה המקובלות לעניין עיכוב ביצוע עונש מאסר בהתייחס לנסיבותיו של המקרה הנוכחי (וראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241, 277-282 (2000)) אינה מובילה לטעמי למסקנה כי יש מקום להמשיך ולעכב את תחילת ריצוי עונשו של המבקש. כפי שציין בית המשפט המחוזי בגזר-דינו, מדובר באירוע חמור, אשר במהלכו המבקש סיכן בצורה משמעותית את שלומם וחייהם של שוטרים ואזרחים, וכן הפגין זלזול בוטה בחוק ובאוכפיו. בהינתן כי הכרעת הדין מבוססת באופן משמעותי על האמון שנתן בית המשפט בעדויות התביעה ועל חוסר האמון שניתן במבקש ובעדיו, דומה כי סיכויי הערעור על עצם ההרשעה אינם גבוהים. אשר לנסיבותיו האישיות של המבקש, אני סבורה כי גם בהן אין כדי להצדיק את עיכוב ביצוע העונש עד לסיום הליך הערעור, ובפרט לאור קביעות בית המשפט המחוזי במסגרת גזר-הדין באשר להתנהלות המבקש לאורך ההליך.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ביום 15.8.07 בשעה 10:00. למען הסר ספק, עד להתייצבות המבקש יוותרו בעינם תנאי השחרור שנקבעו.