ע"פ 6774/01 מדינת ישראל נ. זיאד אלעלווין

השופט א' א' לוי :

אבי ושלום קרויטרו (להלן "המתלוננים") הם בעלי עסק למכוניות משחק ("קיטרינג") בבאר-שבע. הם הזמינו את המשיב ואחיו לשמור על עסקם, אך התברר כי לא בחרו באדם המתאים, הואיל ובהמשך קשר המשיב עם אחרים לסחוט את מעבידיו. הוא וחבריו דרשו מהמתלוננים לשלם להם סכומים שונים ואיימו עליהם שאם הדרישה לא תיענה, יבולע להם ולרכושם. בעקבות כך נאלצו המתלוננים לשלם, בחודש יוני 2000, סכום של 30 אלף ש"ח. אך כדרכם של מעשי סחיטה, מרגע שהקורבן נכנע לדרישה הראשונה, באות נוספות בעקבותיה, וכך קרה גם הפעם, כאשר המשיב דרש מהמתלוננים לפטר עובדים שהעסיקו, ולשלם לו סכום נוסף של 50 אלף ש"ח, כשהוא מלווה את דרישתו גם הפעם באיומים.

המשיב הודה בעובדותיו של כתב האישום לאחר שהוכנסו בו תיקונים בהסכמת המשיבה, ובעקבות כך הוא הורשע בשתי עבירות של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין. באשר לעונש הודיעו הצדדים לבית המשפט, כי הגיעו להסכמה לפיה בנוסף לעונש המאסר אותו יגזור בית המשפט למשיב, יופעל עונש מאסר על תנאי בן 15 חודשים, חלקו (שלושה חודשים) במצטבר, והיתרה (12 חודשים) בחופף. כמו כן הוסכם לחייב את המשיב לשלם למתלוננים פיצוי בסכום של 30 אלף ש"ח.

בעקבות כל אלה גזר בית המשפט למערער 18 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי, ונפסק פיצוי על פי עתירתם המשותפת של בעלי הדין.

המדינה לא השלימה עם עונש המאסר שגזר בית משפט קמא, ובערעורה בפנינו היא מבקשת להחמירו. כנגדה טען בא-כוח המשיב, כי בית המשפט המחוזי נתן את דעתו לכל שיקולי הענישה, כך שבגזר הדין יש ביטוי גם לאופיין של העבירות וגם לצורך להרתיע את הרבים.

להשלמת התמונה נוסיף, כי מאז נסתיימו ההליכים בבית משפט קמא, הורשע המשיב בתיק נוסף בגין עבירות שקדמו לאירועים הנדונים בפנינו, ובית המשפט גזר לו שנת מאסר במצטבר לכל עונש בו הוא נושא.

עניין נוסף שהתרחש מאז נסתיימו ההליכים בעניינו של המשיב הוא שבינתיים נשפט גם מי שהוזכר בכתב האישום כאדם שחבר למשיב לביצוע העבירה נשוא האישום השני, קמאל אבו-רוסטום, ובית המשפט גזר לו, במסגרת הסדר טיעון, 6 חודשי מאסר, בהם ישא בדרך של עבודות שירות. ביחס לענין זה נקדים ונאמר, כי חלקו של המשיב בפרשה גדול פי כמה מזה של אבו-רוסטום, ולכן גם איננו סבורים שיש ללמוד מהעונש אשר הושת על אבו-רוסטום, גזרה שווה או להקיש ממנו לעניינו של המערער.

בחנו את טענותיהם של באי-כוח הצדדים, ואת גזר דינו של בית משפט קמא, ומסקנתנו היא שהעונש אשר הושת על המשיב נוטה לקולא במידה מופרזת, ומכאן הצורך בהתערבותנו. המשיב קשר עם אחרים להטיל פחד ומורא בלבם של המתלוננים, ובמקום לגמול להם על החלטתם להעסיקו, הוא החליט שלא הסתפק בשכר אשר קצבו לו, וביקש להגדיל ולהעצים את שללו באמצעות מעשי עבירה. תופעה זו של סחיטת בעלי עסקים באיומים, היא למרבה הדאבה תופעה נפוצה, אך רק לעתים רחוקות אוזר הקורבן אומץ כדי לפנות לרשויות החוק, הואיל והוא חושש שידם של הסחטנים עלולה להשיג אותו במוקדם או במאוחר, מבלי שאנשי החוק יוכלו להושיעו. לפיכך, כשסוף סוף מעז מתלונן לבקש את הגנת החוק, יש לראות בכך הזדמנות לא רק להעניש את העבריין המסוים אשר נמצא כי חטא, אלא גם להעביר מסר לציבור בכלל, ולאלה שחוטאים בעבירות מן הסוג הזה בפרט, כי עבריינים בתחום זה עלולים לשלם על מעשיהם בדרך של שלילת חירותם לתקופה ארוכה. ענישה מסוג זה מטרתה איפוא משולבת, לתת ביטוי למידת הכיעור שבעבירה זו ולשאט הנפש שהיא מעוררת בלב השומע, והיא נועדה גם כדי לעודד את הקורבנות לשבור את קשר-השתיקה, ולהביא את דברם בפני רשויות החוק כדי לשים קץ לסחיטה בה הם נתונים.

מכאן מסקנתנו, שיש להחמיר בעונשו של המשיב, אך נימנע מלגזור את העונש שהיינו משיתים עליו לו ישבנו כערכאה ראשונה, הואיל ואין זו דרכה של ערכאת ערעור לעשות זאת. לפיכך, אנו מקבלים את הערעור, ומעמידים את עונש המאסר שנגזר למשיב על 3 שנים. יתר חלקיו של גזר הדין יעמדו בעינם, והתוצאה היא שהמשיב ייאסר ל39- חודשים בנוסף לכל עונש מאסר בו הוא נושא עתה.