ע"פ 6817/01 יונס מחאמיד נ. מדינת ישראל

המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירת הריגה, בניגוד לסעיף 298 לחוק העונשין. נגזרו עליו אחת-עשרה שנות מאסר, תשע שנים מתוכן מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. עיקרו של הערעור מופנה נגד צדקת ההרשעה בדין בעבירת הריגה. לחלופין, השיג המערער גם על חומרת העונש שנגזר עליו.

המדובר באירוע טראגי, שהתרחש בין המערער לבין אחיו המנוח. אין חולקין שבערב המקרה פקד המנוח את בית המערער, שבר תריסים והתדפק בחוזקה על הדלת, כשהוא מחרף ומגדף את המערער. אחר-כך עזב המנוח את המקום, אך כעבור זמן חזר, כשהוא מלווה בחותנו ובגיסו, ושוב התדפק על הדלת של דירת המערער. המערער חשש לפתוח את הדלת. הוא הכיר את אחיו כאדם בעל יצרים. שרר ביניהם סכסוך פרטי מסוים; והמערער חשש שאם יוכנס המנוח לתוך הדירה הוא עלול לפגוע בו ובבני משפחתו. במהלך האירוע, בנסיבות שלא נתבררו די הצורך, הצטייד המערער בסכין ופתח את דלת הדירה. מן הראיות לא הוברר אם בשלב זה התפרץ המנוח אל תוך הדירה או נחסם לפני הכניסה. מה שברור הוא שהמערער הניף את סכינו אל מול המנוח, ובהמשך הדברים נעץ אותה בחזהו. כתוצאה מכך קופחו חייו של המנוח.

בהכרעת-דינו פירט בית המשפט המחוזי בהרחבה את הראיות והציג את הגרסאות השונות שבאו לפניו אודות קורות האירוע שהסתיים בתוצאה הקטלנית. הגרסאות, מפי חותנו וגיסו של המנוח ומפי חברו של המערער, שהיה בדירה יחד עמו, וכן גרסאותיו של המערער עצמו, לא ציירו תמונה ברורה של מה שבאמת התרחש בסמוך למעשה הקטלני. השופטת המלומדת דחתה את גרסת המערער, כי פעל מתוך הגנה עצמית, ואת אשמתו בעבירת הריגה הסיקה מן המעשה ומן הנסיבות הסובבות.

העיון בהכרעת הדין עורר בלבנו ספק, הן לגבי דרגת הוודאות של הקביעות העובדתיות והן לגבי השאלה אם אכן נמצאה לבית המשפט המחוזי תשתית ראיתית מספקת להכרעה בדבר התקיימות היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הריגה. על רקע הערותינו, ולאחר שביקשה וקיבלה שהות לשוב ולשקול בדבר, הודיעה באת-כוח המשיבה כי היא מסכימה לקבלת הערעור במובן זה שהרשעת המערער בעבירת ההריגה תתבטל, ותחתיה יורשע המערער בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, כמשמעה בסעיף 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין. עמדה זו, שכאמור התבססה על המלצתנו, הייתה מקובלת גם על הסניגור המלומד; ובהיותנו סבורים כי הכרעה זו הולמת יותר את מצב הראיות מאשר הכרעתו של בית המשפט המחוזי, נכריע את הדין על פיה.

לאחר שנועץ בשולחו, ביקש הסניגור המלומד כי נקבע את עונשו של המערער בערכאתנו ולא נחזיר את ההליך להשלמת הדיון בעניין זה לבית המשפט המחוזי. שמענו, אפוא, טיעון מפי הסניגור ומפי באת-כוח המשיבה; וכן שמענו דברים אחרונים מפי המערער עצמו. בצדק אומרת באת-כוח המשיבה כי בקביעת עונשו של המערער, יש להביא בחשבון לצד החומרה את התוצאה הקשה שהייתה למעשהו. מאידך, ברור לנו כי המערער מצר מאוד על כשלונו במעשה הקטלני; ובוודאי זו טרגדיה קשה לכלל בני המשפחה, שארי בשרם של המערער ושל המנוח. אחיזה איתנה לתמורה שחלה בתפיסת המערער לגבי חומרת מעשהו יש גם בתסקיר המשלים שהוגש לנו לקראת הדיון בערעור.

אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור על הכרעת הדין: הרשעת המערער בעבירת ההריגה מתבטלת, והמערער מזוכה מעבירה זו, וזאת מחוסר ראיות מספיקות לביסוס אשמתו. תחת העבירה האמורה אנו מרשיעים את המערער בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין.

אנו מקבלים גם את הערעור על גזר הדין, ולאחר שקילת כלל הנסיבות אנו מעמידים את עונשו של המערער על שש שנים מאסר, חמש שנים מתוכן מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על-תנאי, והתנאי הוא שבתוך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר לא יעבור המערער עבירה נוספת שיש בין יסודותיה שימוש באלימות.