ע"פ 6843/03 שלמה (בן חיים) אברמנטו נ. מדינת ישראל

השופט מ' חשין:

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, תקיפה, איומים, כליאת שווא והדחה בחקירה באמצעות איומים. משהורשע כך בדינו גזר בית-המשפט על המערער עונש מאסר בפועל בן 43 חודשים ו-12 חודשי מאסר על-תנאי. בית המשפט הוסיף והפעיל, במצטבר, מאסר על-תנאי בן חמישה חודשים שהיה תלוי ועומד נגד המערער כך שעונש המאסר הכולל בפועל שנגזר עליו הסתכם ב-48 חודשים (מיום המעצר). כן חוייב המערער לפצות את המתלוננת על סיבלה בסכום של 3,000 ש"ח.

הערעור הוא על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין כאחד.

הכרעת-הדין מתארת מערכת יחסים מעוותת וקשה בין המערער לבין המתלוננת ואנשים שסבבו אותה, ובמסגרת מעוותת זו עבר המערער את העבירות שהורשע בהן. המתלוננת ובעלה ניהלו חנות מיני-מרקט שנקלעה לקשיים, והמערער הציע לבני הזוג כי יעזור להם לשקם את עיסקם. המערער נכנס אמנם לעסק במרץ רב וכמסתבר מתוך כוונה רצינית לשקם אותו. ואולם אט-אט החל המערער משתלט על העסק ועל המתלוננת. המתלוננת העריצה את המערער ובהמשך הדרך היתה בידו כחומר ביד היוצר. במהלך החודשים שתכפו את כניסתו לעסק החל המערער מגלה סימני תוקפנות ואלימות כלפי המתלוננת. וכך, ערב אחד, משנטלה המתלוננת כדור סם אל פיה החל המערער מכה אותה באגרופיו. בהמשך לכך היכה המערער את המתלוננת בידיו ובבעיטות ברגליו - כדי להוציא מפיה את כדור הסם שנטלה, כך טען - וגם לאחר שנפלה ארצה המשיך המערער בועט בה בכל גופה ובעיקר בראשה. המתלוננת ניסתה להגן על עצמה מבעיטה אחת בהרמת ידה וכך נשברה היד. בעודה בוכיה וכואבת ביקשה המתלוננת את המערער כי יקח אותה לבית החולים, ורק לאחר תחנונים, ומשסיכמו השניים ביניהם כי לכשתישאל כיצד נפגעה תשיב המתלוננת לשואלים כי הפגיעות בגופה היו כתוצאה מנפילה במדרגות, נטלהּ המערער לבית החולים. המתלוננת דיווחה בבית החולים את אשר סיכמה עם המערער. היד גובסה ונאמר למתלוננת כי נדרשת היא לניתוח. ואולם המערער שיכנע את בית החולים לשחרר את המתלוננת לביתה, ולמחרת היום לא איפשר לה לשוב לבית החולים. לא זו בלבד אלא שהמערער כלא את המתלוננת במחסן שליד דירתו ובאיימו עליה - לאחר שחשד כי הסתירה ממנו כספים שהיו ברשותה - אחז בצווארה בתנועת חנק ובעוד הוא מחזיק כך בצווארה הרימה. במהלך אותה תקופה הוסיף המערער ותקף את בעלה של המתלוננת ואת חברהּ. כן איים המערער על בעלה של המתלוננת לבל ייכנס לעסק.

באי-כוח המערער הגישו לבית-המשפט כתב-ערעור ארוך ומנומק, ובטיעונה על-פה לפנינו הוסיפה עורכת-דין נאוי והשלימה את טיעוניה בכתב. טענתה העיקרית היתה, כי בית-משפט קמא דחה מיקצת מעדותה של המתלוננת וכמסקנה נדרשת מכך אף זיכה את המערער מעבירות נוספות שהואשם בהן, עבירות של סחיטה בכוח, סחיטה באיומים וגניבה. יתר-על-כן: הוכח מפיה של המתלוננת עצמה כי בעבר הגישה תלונות כזב נגד בעלה. נוכח כל אלה, כך טענה עורכת-דין נאוי, שומה היה עליו על בית-משפט קמא לנמק בפרוטרוט כיצד זה ומדוע מקבל הוא כאמת את דבריה של המתלוננת לגבי אותם אישומים שבהם הרשיע את המערער. משלא עשה בית-משפט כן, כך טענה עורכת-דין נאוי, יש לזכות את המערער גם מן האישומים שבהם הורשע.

טענה זו אינה מקובלת עלינו. בפסק-דין ארוך ומנומק היטב הסביר בית-משפט קמא מה טעם מקבל הוא כמהימנות ראיות אלו ואחרות ומה טעם דוחה הוא ראיות אלו ואחרות, ולעניין האלימות שנקט המערער כלפי הנפגעים, ובראשם המתלוננת, מסביר בית-המשפט בפרוטרוט - בהסתמכו על הראיות שבאו לפניו - כי שוכנע מעבר לספק סביר בנכונות תלונותיה של המתלוננת ובעדויות האחרות שבאו לפניו. אכן, תלונותיה של המתלוננת נתמכו בראיות חיזוק שבית-המשפט עומד עליהן, ולא נמצא לנו טעם טוב להתערב במימצאים שקבע. בעיקרם של דברים מייסד פסק-הדין עצמו על קביעות מהימנות של העדים אשר הופיעו לפניו, ובנסיבות העניין הכלליות לא מצאנו הצדק להתערב במימצאי עובדה שנקבעו.

הוסיפה עורכת-דין נאוי וטענה כי הוכח בבית-המשפט מפי המתלוננת כי בתקיפה הקשה שתקף המערער את המתלוננת היה נוכח אחד בשם משה, חברו של המערער, אך המשטרה לא חקרה את אותו משה ובמחדל זה שחדלה הזיקה להגנתו של המערער. טענה זו על מחדלה של המשטרה טענה נכונה היא. המשטרה חדלה בחקירתה, וראוי היה שהממונים על הדבר יבדקו אותו מחדל. ואולם בגופה אין בה בטענה זו ולא כלום. אותו משה, כאמור, הוא חברו של המערער, ומכל מקום פרטיו האישיים נמסרו במהלך הדיון לבא-כוח המערער בידי התביעה. המערער יכול היה להעלות את אותו משה על דוכן העדים ולדובב אותו באשר לאירוע שהיה נוכח בו. המערער לא עשה כן ונוכח זאת לא יישמע בטענה כי הגנתו נפגעה. מחדלה של המשטרה אכן מחדל הוא, אך מחדל זה לא הביא לכל עיוות דין למערער.

לסיכום: אנו מחליטים לדחות את הערעור על הכרעת-הדין.

אשר לגזר-הדין: בתיתנו דעתנו למעשים הקשים שעשה המערער בגופה של המתלוננת, בהכותו אותה, בבועטו בה כמו היתה בובת-סמרטוטים, בכולאו אותה במחסן שליד ביתו ובתוקפו את בעלה ואת חברה, לא נוכל לומר כי העונש שנגזר עליו עונש חמור הוא ביתר. עוד נזכיר כי למערער הרשעות קודמות, אחת מהן הרשעה בעבירה של תקיפה משנת 1993 והרשעה בעבירה של איומים משנת 2000, זו העבירה בה הוטל עליו עונש מאסר בן חמישה חודשים אשר הופעל בענייננו. מאסרו של המערער יכביד, כמובן, על משפחתו - למערער אף אב חולה סרטן - וכן יסבול העסק הוא מנהל. אולם אין בכל אלה כדי להצדיק הפחתה בעונשו.

סוף דבר: אנו מחליטים לדחות את הערעור, הן על ההרשעה הן על גזר-הדין.

היום, י"ז באדר תשס"ד (10.3.2004).

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

03068430_G01.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il