ע"פ 6847/07 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין שניתן בעניינו של המבקש על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ש' טימן, ת' שפירא וש' ברוש) ביום 12.7.07 בתפ"ח 1045/04, עד להכרעה בערעור התלוי ועומד בפני בית משפט זה.

1.

המבקש הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בריבוי מקרים של עבירת מעשה מגונה בבן משפחה שהוא קטין. העבירות בוצעו על-ידי המבקש בבתה של מי שהיתה אשתו של המבקש (להלן: המתלוננת ) במהלך שנת 1995, כשהמתלוננת היתה כבת 9 שנים. יוער, כי ב מסגרת הכרעת הדין זוכה המבקש מעבירת האינוס שיוחסה לו בכתב האישום, לאחר שהתביעה חזרה בה מאישום זה.

2.

נוכח הרשעתו הוטל על המבקש עונש של 5 שנות מאסר, מתוכן 3.5 שנים מאסר לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי, כשהתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום שחרורו לא יעבור עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כן הוטל על המבקש תשלום פיצויים למתלוננת בסך 20,000 ש"ח. בהסכמת המדינה, עיכב בית המשפט המחוזי את תחילת ביצוע עונש המאסר למשך 45 ימים מיום מתן גזר-הדין, על מנת לאפשר למבקש להגיש ערעור על פסק-הדין.

3.

לטענת המבקש, מתקיימים בעניינו כל הקריטריונים שנקבעו בהלכת שוורץ (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000)) כמצדיקים עיכוב ביצועו של עונש עד להכרעה בערעור:

בהתייחס לטיב ערעורו - המופנה הן כנגד הרשעתו והן כנגד העונש - ולסיכויי הצלחתו, מתאר המבקש בהרחבה פגמים רבים שנפלו לדידו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אשר יש בהם כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור ואת זיכויו מהעבירות בהן הורשע. לדבריו, אין מדובר בטעויות הנוגעות אך להערכת מהימנות העדויות שהובאו בפני בית המשפט, אלא לשגיאות מהותיות שנפלו בהבנת מארג העדויות ובמסקנות שהוסקו. בדיון לפניי, הדגיש בא-כוח המבקש בפרט את העובדה כי בית המשפט סירב לאפשר לו להעיד מספר עדים שביקש להעיד להגנתו (בהם שכנה של המשפחה וחונכת פר"ח של המתלוננת), דבר שפגע קשות ביכולתו להיאבק על חירותו. כן טען הוא כי בית המשפט שגה בהעדיפו את גרסתה של המתלוננת, שהיתה רווית סתירות וקשיים, על-פני גרסתו שלו. דוגמה לחוסר ההיגיון הטבוע בגרסתה של המתלונן, מוצא המבקש בכך ששניים מהמעשים שבוצעו בה לכאורה התרחשו בנסיבות הכי מסוכנות ובלתי-הגיוניות- אחד במקום עבודתו והשני בעת שחונכת של המתלוננת נמצאה בביתם. אף באשר לערעור על גזר-הדין, סבור המבקש כי סיכוייו להתקבל גבוהים, שכן בית המשפט לא העניק משקל הולם לנתונים שונים, בהם התמשכות ההליכים ועינוי הדין שנגרם לו במהלך התקופה הארוכה שבה שהה במעצר בית; עדויות האופי החיוביות לטובתו; הודאתו הכנה במשטרה בהתייחס להרגליו המיניים; ועיוות הדין שנגרם לו עקב אישומו באונס.

אשר לעברו הפלילי, נסיבותיו האישיות והתנהגותו במהלך המשפט, מציין המבקש כי אין לו כל עבר פלילי; הוא אדם נורמטיבי ואיש משפחה למופת; התייצב למשפטו ללא כל דופי, ומאחר ומרכז חייו בישראל אין חשש להימלטותו מן הדין. בנוסף, העבירות בהן הורשע בוצעו לכאורה לפני שנים רבות ומלבדן לא הועלתה כל טענה נגדו. אשר לאורך תקופת המאסר שהוטל עליו, טוען המבקש כי במידה ולא יעוכב ביצוע העונש עלול הוא לרצות תקופה ניכרת ממאסרו עד שיוכרע ערעורו, דבר שיפגע בו בצורה קשה ובלתי-הפיכה.

4.

באת-כוח המשיבה הביעה בדיון את התנגדותה לבקשה: לטענתה, בית המשפט נתן אמון בעדות המתלוננת ומצא לה חיזוקים, ולעומת זאת לא נתן כל אמון במבקש ובגרסתו. בהתחשב בכך שהכרעת הדין מבוססת על ממצאי מהימנות מובהקים, נראה כי סיכויי הערעור על ההרשעה הינם נמוכים. בהתייחס לטענת המבקש בדבר העדויות שנמנע ממנו להביא, הסבירה באת-כוח המדינה כי בא-כוח המבקש בעצמו לא מילא אחר הוראת בית המשפט לוודא שהעדים הוזמנו להעיד ומודעים לחובתם להתייצב, עד שלבסוף סירבה התביעה לאפשר את המשך עיכוב ההליך בגין כך. מכל מקום, טענה היא כי נראה שעדים אלו לא היו יכולים להוסיף דבר מהותי להגנתו של המבקש, ובפרט כאשר עדות המתלוננת נמצאה מהימנה על בית המשפט. אשר לעונש שהוטל על המבקש ציינה באת-כוח המדינה כי בית המשפט שקל את השיקולים השונים הצריכים לעניין, לרבות עדויות האופי שהובאו לטובת המבקש, תסקיר שירות המבחן בעניינו, ותסקיר הנפגעת שהצביע על הפגיעה הקשה שהמתלוננת חווה גם כיום, לאחר שחלפו 10 שנים מקרות האירועים. בנסיבות אלו, טענה באת-כוח המדינה כי הסיכוי שערכאת הערעור תמצא לנכון להתערב בעונש שהוטל על המבקש הינו נמוך.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסק-דינו של בית המשפט המחוזי וכן שקלתי את הטענות שהעלו הצדדים בדיון לפניי, הגעתי למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה. גם לאחר הלכת שוורץ, אליה התייחס בא-כוח המבקש בטיעוניו, נותר הכלל לפיו אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. כזכור, באותה פרשה נקבע כי על המבקש שביצוע עונשו יעוכב מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט שבנסיבות המקרה נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של עונש המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים בסוגיה, וההחלטה בעניין תיעשה בהתאם לשיקול הדעת שיפעיל בית המשפט בכל מקרה ומקרה על-פי אמות המידה שנקבעו. מכאן, כי אף שבהלכת שוורץ נדחתה הגישה לפיה עיכוב ביצוע עונש מאסר בתקופת הערעור הוא חריג החל רק במקרים יוצאים מגדר הרגיל ובהתקיים נסיבות מיוחדות, דרך המלך היתה ונותרה ביצוע מיידי של עונש מאסר, בעוד שעיכובו של העונש היה ועודנו בבחינת חריג - הגם שאמות המידה בעניין הוגמשו.

בענייננו, אשר לסיכויי הערעור על הכרעת הדין, מבלי לקבוע עמדה לגופו של הערעור, הרי שבהינתן העובדה כי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מבוססת רובה ככולה על ממצאי עובדה ומהימנות, ובהתייחס לעניינים אלו אף מופנות טענות רבות של המבקש, נדמה כי הסיכוי שערכאת הערעור תמצא לנכון להתערב בהם אינו גבוה. עוד אזכיר, כי הרשעתו של המבקש אינה נסמכת על מקרה בודד אלא על מספר מקרים שלגביהם נקבע כי ביצע מעשים מגונים במתלוננת, כך שגם בהיבט זה אין זה נראה סביר שערכאת הערעור תהפוך את ההרשעה על-פיה, ובפרט, נוכח קביעתו הנחרצת של בית המשפט כי לא יכול היה ליתן אמון במבקש (ראו: פסקה 46 להכרעת הדין, בעמ' 39). אף באשר לערעור על העונש, מבלי לקבוע עמדה נחרצת באשר לסיכוייו להתקבל, הרי שתקופת המאסר שהוטלה על המבקש אינה קצרה במידה המעוררת חשש שמא התחלת ריצוי העונש תייתר את משמעותו של הערעור. לבסוף, אשר לנסיבותיו האישיות של המבקש, גם בהן אין לטעמי כדי להקים עילה מספקת לעיכוב ביצוע העונש.

בסיכומו של דבר, לא שוכנעתי כאמור כי יש הצדקה לעכב את ביצוע העונש שהוטל על המבקש עד להכרעה בערעור, ועל כן הבקשה נדחית. על המבקש להתייצב איפוא לריצוי עונשו ביום 26.8.07, עד השעה 10:00, במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.