ע"פ 6864/99 עאמר טאטור נ. מדינת ישראל

המבקש גרם לתאונת דרכים בה נהרג אחיו והוא נפצע באורח קשה ביותר ונותר נכה עד היום. הוא הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בעבירה של הריגה ובעבירות נוספות ודינו נגזר למאסר בפועל לתקופה של תשעה חודשים ומאסר על-תנאי לתקופה של שנתיים. הוא ערער לבית משפט זה. ביצוע גזר הדין נדחה עד להכרעה בערעור. הערעור נדחה (ע"פ 6864/99). בית המשפט קבע כי המבקש יתחיל לרצות את עונש המאסר ביום 11.6.00.

כבר לפני שבית משפט זה הכריע בערעור הגיש המבקש בקשה לחנינה מנשיא המדינה. מלשכת הנשיא הודיעו למבקש כי לא יוכלו לטפל בבקשה כל זמן שערעורו תלוי בפני בית המשפט. לאחר שהערעור הוכרע שב המבקש ופנה אל נשיא המדינה. אך מלשכת הנשיא הודיעו לו כי לא יוכלו לסיים את הטיפול בבקשה לפני המועד שנקבע בפסק הדין לתחילת הריצוי של עונש המאסר.

לפיכך פנה המבקש אל בית משפט זה וביקש דחייה נוספת של המועד לתחילת הריצוי של עונש המאסר עד שתינתן החלטת הנשיא בבקשת החנינה.

טעם אחד תומך בבקשת הדחייה, והוא המצב הקשה של המבקש, מבחינה גופנית ומבחינה נפשית, שנותן לו פתח תקוה שהנשיא יענה לבקשת החנינה. אכן, מצבו של המבקש קשה. אך בית המשפט שדן בערעור וביקש להתחשב במצבו של המבקש, ואף המתין עד שמצבו ייבדק על ידי ועדת השחרורים, הגיע למסקנה כי אין במצבו של המבקש כדי לפטור אותו מן המאסר.

הגשת בקשה לחנינה מנשיא המדינה אין בה בדרך כלל, ואף אין בה במקרה זה, כדי להצדיק דחייה של ביצוע מאסר שנגזר בפסק דין סופי. שהרי אחרת מי הוא נאשם שדינו נגזר למאסר שלא יבקש חנינה ודחיית המאסר, פעם ועוד פעם, ואין לדבר סוף. ראו, לדוגמה, דנ"פ 6738/99 גוטליב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם).

לפיכך אני דוחה את הבקשה.

בהתחשב במצבו של המבקש אני נותן לו אורכה קצרה, שתאפשר לו להכין עצמו למאסר, ויתכן שהיא אף תאפשר לנשיא המדינה לקבל החלטה בבקשת החנינה.

המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר ביום שלישי, 20.6.00, עד השעה 10:00 לפני הצהרים, במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בנצרת.