ע"פ 6870/07 אביעד דהן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער קשר עם קטין (להלן: הקטין) לפרוץ למסעדה ולגנוב מתוכה טלוויזיה ורמקולים בעלי ערך כספי ניכר. את זממם הוציאו השניים לפועל בתאריך 3.1.06, בשעת לילה מאוחרת, והואיל והמערער נשא אותה עת בתקופת פסילה, הוא ביקש מאריאל אמנו (להלן: אריאל) להסיע אותו ואת שותפו לזירה, מבלי שסיפר לו על העומד להתרחש. בהגיעם סמוך למסעדה עצרו השלושה את רכבם בתחנת אוטובוס, כאשר המערער מוסיף ומרים את מכסה המנוע כדי לדמות תקלה ברכב. בשלב זה נשלח הקטין לבצע את ההתפרצות והגניבה, בעוד שהמערער ואריאל נותרו ברכב. שוטרים שחלפו במקום עצרו ליד המערער והזהירו אותו לבל ינהג עקב תקופת הפסילה בה הוא מצוי, ובהמשך הם החליטו לצפות על מעשיו מרחוק.

לאחר שהקטין השלים את ביצוע הגניבה, הוא הכניס את שללו לרכבו של המערער והשלושה החלו בנסיעה. השוטרים שארבו במקום סמוך, הורו למערער וחבריו לעצור, אולם אריאל שנהג ברכב התעלם מהם, והחל נמלט בנסיעה מהירה ותוך נהיגה פרועה אשר כללה חציית מספר צמתים בהם דלק אור אדום בכיוון נסיעתו. עד כמה היתה חמורה הסכנה שיצרו המערער וחבריו תלמד העובדה כי באחד הצמתים נמנעה תאונה רק משום שנהג משאית הצליח לבלום בלימת חרום. המרדף אחר הנמלטים נמשך עוד זמן מה, עד אשר נגרמו תקרים בגלגלי הרכב והם נעצרו.

בגין כל אלה יוחסו למערער עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, התפרצות וגניבה, וכן סיוע לסיכון חיי אדם במזיד בנתיב תעבורה. לאריאל יוחסה עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תעבורה בלבד.

המערער ואריאל הודו בעובדות אשר יוחסו להם, ולאחר הרשעתם הושתו על אריאל, מכח עתירתם המשותפת של הצדדים, 50 חודשי מאסר ו-12 חודשים מאסר על תנאי. באשר למערער החליטו הצדדים לטעון כהבנתם, ובסופו של יום נגזרו לו 35 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי, והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה במשך 24 חודשים מיום שחרורו מהכלא.

המערער משיג כנגד העונש, ונקדים ונאמר כי לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה כלשהי אשר תצדיק הקלה בדינו. המערער קשר עם הקטין לבצע התפרצות וגניבה תוך שימוש ברכבו-שלו כדי להגיע לזירה. אכן, המערער לא ביצע את ההתפרצות בפועל, אולם הוא היה שותף מלא ופעיל לקשר הפלילי, ועל כן דינו כדין עבריין עיקרי, לכל דבר ועניין. גם בטענה ממנה עולה כי המערער מתנער מדרך נהיגתו של אריאל אין ממש, ולו מן הטעם הפשוט שעל פי הודאתו שלו הוא סייע לאריאל באותה עבירה, בה היתה כרוכה סכנה של פגיעה "בשימוש החופשי והבטוח בנתיב תחבורה בכלי תחבורה או נוסע" (ראו סעיף 15 לעובדותיו של כתב האישום המתוקן). לכך נוסיף, כי למערער, שהיה שותף מלא להתפרצות והגניבה, היה עניין מובהק להימלט מידי השוטרים, ולפיכך נהיגתו של אריאל נועדה גם נועדה לשרת את צרכיו. נוכח נקודת השקפה זו, אין בעונש שהושת על המערער חומרה כלשהי, וזו דעתנו גם ביחס לתקופת הפסילה שהוטלה עליו.

נוכח האמור, הערעור נדחה.