ע"פ 6886/07 יונה נצח נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בשנים 2002 עד 2004 שימש המערער כעובד הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, ומכח תפקידו היה מוסמך לאשר חוזי התקשרויות עם ספקים וחשבונות שהגישו. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי במשך תקופה ארוכה קיבל המערער מספקים, לצרכיו הפרטיים ולצרכי בני משפחתו, טובין ושירותים תוך שהוא גורם לכך שהתמורה תשולם מכספים של מעבידתו. אותן טובות הנאה בהן זכה המערער כללו תיקון רכבו הפרטי; התקנת מערכת מיזוג אויר בביתו; ביצוע חקירות פרטיות; ייעוץ כלכלי; בניית תוספת למרפסת ביתו; רכישת ריהוט; תיקון מכשירים חשמליים; רכישת מחשב נייד, ועוד. על פי גרסת המשיבה בכתב האישום, הגיעה עלותם של הטובין והשירותים בהם זכה המערער שלא כדין, לסכום של כ-1.15 מיליון ש"ח.

2.בתאריך כ"א באלול התשס"ו (14.9.06), ועל פי בקשת הצדדים (ראו עמ' 12 של פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא), הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו - גניבה בידי עובד הציבור, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, רישום כוזב במסמכי תאגיד, זיוף בידי עובד הציבור, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות ושימוש במסמך מזויף.

בעקבות ההרשעה טען המערער, כי הודאתו כוונה לכך שהוא ביצע עבירות מן הסוג הנטען בכתב-האישום , אולם הוא חלק על היקפן והנזק שהסבו לרשות. המערער הוסיף וטען, כי משעתרה המשיבה להרשעתו מבלי שטרחה להוכיח את היקפה של טובת ההנאה בה זכה, יש להבין מכך שהיא השלימה עם הודאתו החלקית בעובדות שיוחסו לו, וזה צריך להיות הבסיס לטיעון לעונש. השקפה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, מאחר ולמערער ניתנה הזדמנות להוכיח את גרסתו על ידי העדתם של הספקים, אולם מטעמים השמורים עמו הוא בחר שלא לעשות זאת. בסופו של יום, גזר בית המשפט המחוזי למערער 3 שנות מאסר, שנה מאסר על-תנאי, וקנס בסך 100 אלף ש"ח או שנת מאסר תמורתו.

3.הערעור שבפנינו מופנה כנגד העונש, אולם בפועל משיג המערער גם על היקפה של הרשעתו. להשגות אלו לא נוכל להיעתר, הואיל ואנו סבורים שאת הצהרת בא-כוחו, לפיה הוא עתר להרשיע את שולחו בעבירות שיוחסו לו, יש להבין כהודיה בעובדות כתב האישום כלשונן, ונסיגה מהצהרה קודמת לפיה היקפן של העבירות קטן מזה שנטען על ידי המשיבה. מסקנה זו מתחייבת מכך שלמערער, חרף הודאתו, ניתנה, כאמור, במסגרת הבאתן של הראיות לעניין העונש, הזדמנות להוכיח את היקף הכספי של העבירות, והוא בחר להימנע מכך תוך הפרחתן של האשמות חסרות בסיס לכל עבר.

המערער מוסיף וטוען, כי המדינה נמנעה מלפעול כדי להשיב לעצמה כספים שנותרו בידי הספקים או לאפשר לו לפעול בעצמו להשבתם. כן נטען, כי קיים חשש שבית המשפט המחוזי החמיר עמו עקב התנהלותו של בא-כוחו דאז במהלך המשפט, ומכל מקום, לא ניתן בגזר הדין משקל לשיקולים לקולא, וביניהם: תסקירו של שירות המבחן, הודאת המערער וחרטתו הכנה, נסיבותיו האישיות (נשוי ואב לארבעה ילדים, שבעקבות ההליך הפלילי שננקט נגדו נותרו חסר כל); תרומתו לקהילה; והצורך להותיר למערער סיכוי לשקם את חייו.

4.לא מצאנו בכל האמור עילה לשנות מגזר דינו של בית המשפט המחוזי, למעט שיעורו של הקנס. המערער חטא בעבירות מופלגות בחומרתן, כאשר במשך מספר שנים מעל באמון מעבידתו, וקיבל טובין ושירותים להם לא היה זכאי תוך חיוב הרשות בעלותם. לצורך כך זייף המערער מסמכים וערך רישומים כוזבים, וסכום המעילה, גם אם נכונה הטענה כי לא לובן עד תום, הנו ניכר ביותר. בנסיבות אלו העונש שהושת על המערער אינו חמור כלל ועיקר, ואם הדגיש בית המשפט המחוזי את השיקול ההרתעתי, נכון נהג. עם זאת, בית המשפט לא התעלם גם מהשיקולים לקולא, ולולא עשה זאת, מותר להניח כי העונש שהיה מושת על המערער היה חמור פי כמה. כאמור, החלטנו לעשות צעד לקראת המערער בכל הנוגע לשיעורו של הקנס, הואיל והתרשמנו שתשלומו ייפול בסופו של יום על כתפיה של אשתו, שמצבה ומצב ילדיה התערער במידה ניכרת מאז נחשפה פרשת מעילתו של המערער. אשר על כן, ובכפוף לדחיית הערעור כנגד חלקיו האחרים של גזר הדין, אנו מעמידים את הקנס על סך של 50 אלף ש"ח או שנת מאסר תמורתו. הקנס ישולם בתשלומים כפי שנקבע בערכאה ראשונה.