ע"פ 6888/10 מדינת ישראל נ. נדים שיבלי

השופט א' א' לוי:

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת נטען, כי במהלך שנת 2009 היו המשיב ואחרים שותפים לביצוע שורה ארוכה של עבירות רכוש. המשיב נהג להסיע את שלושת שותפיו לזירות העבירה, ולאחר שביצעו את זממם אסף אותם. מדובר בהתפרצויות למזכירויות של קיבוצים ועסקים, בעקבות מידע אותו סיפק המשיב לאחר שערך סיור מוקדם במקום. בתמורה קיבל המשיב חלק משלל העבירות, ולעתים קיבל סם מסוכן מסוג חשיש.

2.

המשיב הודה, בגדרו של הסכם טיעון, בעובדות שיוחסו לו, ובעקבות כך הורשע בעבירות הבאות: סיוע לשוד בנסיבות מחמירות (של קשישה ילידת שנת 1934 שחבריו של המשיב הפתיעו אותה בביתה), סיוע לגניבת רכב, קשירת קשר לבצע פשע, הסתייעות ברכב לביצוע פשע, סיוע להתפרצות והתפרצות, גניבה, היזק בזדון לרכוש, החזקת מכשירי פריצה והחזקת סם לשימוש עצמי. בגין כל אלה דן בית משפט המחוזי את המשיב ל-36 חודשי מאסר, שתי תקופות של מאסר על-תנאי, קנס בסך 7000 ש"ח, פסילה מנהיגה במשך 24 חודשים, והוא חויב לשלם פיצוי בסכום של 10,000 ש"ח.

בערעור שבפנינו עותרת המדינה להחמיר בעונשו של המשיב, באשר הוא אינו הולם את חומרתן של העבירות, נסיבותיהן ותוצאתן, וספק אם יש בו כדי לשרת את מטרות ההרתעה של היחיד והרבים.

3.

"מסכת האירועים לה היה שותף [המשיב] ואשר בחלקן אף נטל חלק מעשי מעבר לסיוע בביצוען, גרמה נזק קשה לאזרחים תמימים אשר עשו ביתם כמבצרם, השקיעו פרוטה לפרוטה בעמל יום קשה, צברו לעצמם כלים ורכוש כדי לנהל בהם את חייהם וביום אחד, בשעה שעלה הרצון בדעת [המשיב] ושותפיו לצבור רווח קל וריגושים בצידם, איבדו אזרחים תמימים אלה את שלוות חייהם, את רכושם, ואת תחושת ביטחונם בביתם. על דברים כגון אלה אין לעבור לסדר היום. תחושת אזרחי המדינה, כי הינם חיים במדינה מתוקנת בה הסדר והחוק שולטים איננה בגדר מילים ריקות. על בתי המשפט לדאוג למלא מלים אלה תוכן משמעות ותחושה אמיתית, כך שהסדר הציבורי יושב על מכונו

ויתקיים".

הדברים אותם ציטטנו, ואשר מקובלים עלינו במלואם, לקוחים מגזר דינו של בית המשפט המחוזי בעניינו של המשיב (ראו עמ' 50, ואילך). אולם, נדמה כי הם לא קיבלו ביטוי הולם ברמת הענישה שיושמה. במהלך החודשים אוקטובר עד דצמבר 2009 היה המשיב שותף לשורה ארוכה של מעשי עבירה, שבגינם נגרמו לקורבנות נזקים בהיקף ניכר. אין מדובר בכישלון חד-פעמי או במשובה של בני נעורים, אלא בדרך חיים שאמנם לא נמשכה זמן רב, אולם תוצאותיה היו קשות. למרבה הדאבה, עבירות מסוג זה נפוצות הן, ותפקידו של בית המשפט להבהיר כי הרווח הכלכלי שבצידן יהיה כרוך באובדן חירותו של המבצע לתקופה ממושכת. לכל אלה לא מצאנו ביטוי הולם בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, ומדעתנו לא שינינו גם נוכח העונשים שהושתו על מעורבים אחרים בפרשה.

לפיכך, ולאחר ששמנו לנגד עינינו את ההלכה לפיה אין בית משפט שלערעור נוהג למצות את הדין עם נאשמים, החלטנו לקבל את הערעור ולהעמיד את תקופת המאסר בה ישא המשיב על חמש שנים. יתר רכיביו של גזר-הדין יעמדו בעינם.