ע"פ 689/03 פהד אבו חאמד נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

ביום 24.8.02 תקף המערער את אשתו (להלן: "המתלוננת"), ובעודה שוכבת על הרצפה הוא בעט בפניה. כתוצאה מכך נשברו שתיים משיניה של המתלוננת ונגרם לה דימום. על פי גרסת המשיבה, תקף המערער את המתלוננת גם כחודש וחצי לפני אותו מועד, ובגין עובדות אלו בהן הודה המערער, הוא הורשע בעבירות של חבלה ותקיפה בנסיבות מחמירות. בית המשפט המחוזי גזר למערער 5 שנות מאסר ושנה מאסר על-תנאי. כן הופעל מאסר על-תנאי בן 18 חודשים, חלקו במצטבר וחלקו בחופף, כך שהתוצאה הסופית היתה שהמערער נכלא ל-6 שנים.

הערעור שבפנינו, שהוגש בחודש ינואר 2003, מופנה כנגד העונש. בחודש יולי 2003, ועל פי בקשת בא-כוח המערער, הגיש שרות המבחן תסקיר לבית משפט זה, ובו נטען כי המערער החל בטיפול גמילה מהתמכרותו לאלכוהול וסמים, ועל כן נדחה הדיון כדי לעקוב אחר מהלך טיפול זה. דא עקא, מתסקירים נוספים שהוגשו בעניינו של המערער התברר, כי הטיפול היחידי בו הוא שולב היא סדנה אשר נועדה לסגל לגברים אלימים אורח חיים הגון ומתוקן. מאידך, תהליך גמילה של ממש מאותן התמכרויות שבהן לוקה המערער, טרם ניתן לו, מאחר ועל פי הנהלים של שירות בתי הסוהר טיפול מסוג זה נדחה לשלבים המאוחרים של תקופת המאסר, מתוך כוונה להכין את האסיר לקראת שחרורו. מפיה של קצינת המבחן למדנו עוד, כי העובדת הסוציאלית במקום מאסרו הנוכחי של המערער, המליצה על העברתו לכלא חרמון לצורך טיפול הגמילה, וברוח זו המליץ גם בית משפט קמא, אולם הדבר טרם נעשה.

במצב זה לא נותר לנו אלא לדון בערעור גופו, לנוכח הזמן הרב שחלף מאז ניתן פסק-הדין (דצמבר 2002), ומותר להניח כי המלצת בית המשפט תמצא לבסוף אוזן קשבת בשירות בתי הסוהר, והמערער ישולב, במועד מוקדם ככל שניתן, בתהליך הגמילה המסתנן כמפתח לשינוי באורחותיו.

העובדות בגינן הורשע המערער הינן חמורות ביותר. הוא תקף את אשתו בצורה קשה וברוטלית וגרם לה חבלה חמורה. זו אינה הפעם הראשונה בה נמצא המערער חוטא בעבירות מתחום זה. במהלך שנת 1999 הוא תקף שתי נשים, ועבירת אלימות נרשמה לחובתו גם בשנת 1997. יתרה מכך, בחודש מרץ 2001 גזר לו בית משפט השלום בחדרה מאסר על-תנאי משמעותי ביותר (18 חודשים), וכפי שעינינו רואות, אותו עונש לא הותיר על המערער את רישומו, והתיק הנוכחי הוא הראיה הטובה ביותר לכך.

אכן, נראה כי המערער מכה על חטאו ומבקש לעשות תפנית בחייו. גם המתלוננת, קורבנה של האלימות, ואביה, ביקשו על נפשו של המערער בפני בית המשפט המחוזי, ונימקו זאת בכך שההדורים בין בני הזוג יושרו. אולם, אנו חוששים כי הצהרות אלו טרם עמדו במבחן המציאות, באשר המערער נתון כל העת מאחורי סורג ובריח. כך או כך, הענישה לא נועדה רק כדי לגמול ליחיד, אלא גם כדי לשגר מסר מרתיע לרבים, ובימים בהם תקיפתן של נשים הפכה, למרבה הדאבה, לתופעה נפוצה, נכון נהגה הערכאה הראשונה בהחלטתה להחמיר בעונשו של המערער.

מכאן דעתנו, כי לא נמצאה לנו עילה להתערב בעונש, ולפיכך אנו מחליטים

לדחות את הערעור.