ע"פ 6894/98 וואיל טחאן נ. מדינת ישראל

המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בעבירות אחדות, שהחמורה בהן היא שוד, לפי סעיף 402 לחוק העונשין. לפי פסק הדין, המערער קשר קשר יחד עם שני אחרים לשדוד מונית, על מנת לפרק אותה לחלקיה.

אמנם השוד בוצע על ידי שני האחרים, אך המערער הוא אשר שידל אותם לבצע את השוד, השתתף בארגונו ופיקח על הביצוע. לאחר השוד נטל המערער את המונית והחל לפרק אותה לחלקיה, כפי שתוכנן, עד שהופרע על ידי המשטרה. על עבירה זאת, וכן עבירות נוספות שחומרתן קלה יותר, נדון המערער למאסר בפועל לתקופה של ארבע וחצי שנים ומאסר על-תנאי לתקופה של שנה וחצי. הוא מערער על חומרת העונש.

הטענה המרכזית בערעור היא כי המערער, שאין לו הרשעות קודמות, תיקן את דרכו בהיותו בבית הסוהר. אכן, שירות המבחן ציין בתסקיר שהגיש לבית המשפט העליון כי כיום המערער מודה בביצוע העבירה ובחומרתה, כי הפיק לקחים חשובים מתקופת מאסרו, כי הוא נמצא באגף השיקום, וכי הוא מתפקד באופן נאות בבית הסוהר. בהתחשב בכל אלה ממליץ שירות המבחן להקל בעונש המאסר.

בא-כוח המדינה מתנגד להמלצה זאת. לדבריו נודעת חומרה מיוחדת לעבירה של שוד מוניות, שהפכה תופעה מסוכנת, ויש לפעול בתקיפות לשרשה, כדי להגן על נהגי מוניות, החייבים לתת שירות לכל המבקש, וכדי להגן על השירות לציבור.

שקלנו את טענות הצדדים. מצד אחד יש לברך את המערער על התנהגותו הנאותה בבית הסוהר, ועל כך שנראה כי הצליח לשקם עצמו, ויש להניח כי הדבר יעמוד לזכותו בעת הדיון באפשרות לשחררו שחרור מינהלי מוקדם, בעוד חצי שנה לערך. אולם, מן הצד השני, העונש שהוטל עליו אינו חמור כלל. הוא גם נמצא ביחס ראוי לעונש המאסר שהוטל על שני שותפיו למעשה השוד. וחשוב מכל, ראוי שלא יהיה ספק כי בית המשפט רואה בחומרה רבה עבירה של שוד מוניות. לפיכך אנחנו מחליטים לדחות את הערעור.