ע"פ 6897/09 מואמן מרדאוי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

שני אישומים יוחסו למערער בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. באחד נטען, כי בתאריך 14.4.06, בשעת לילה מאוחרת, הבחין המערער באדם (להלן: אלמוני) שחצה מגרש חנייה בדרכו לתחנת מוניות סמוכה. המערער ניגש אליו ודרש ממנו למסור לו ארנק שנשא עמו. נוכח חששו של אלמוני מפני המערער, הוא מסר את הארנק ועזב את המקום. באישום זה יוחסו למערער עבירות של שהייה בישראל שלא כחוק וגניבה, לפי סעיפים 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 וסעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

באישום השני נטען, כי בהמשך אותו לילה, בעת שהמערער שהה בחדר השירותים של מועדון, הוא נתקל באדם נוסף (להלן: פלוני) וכתוצאה מכך נפל הטלפון שהיה עמו על הרצפה. בתגובה דרש המערער מפלוני לשלם לו סכום של 2,000 ש"ח, תוך שהוא מאיים לפגוע בו, אוחז בחולצתו וקורע אותה. בהמשך, דרש המערער מפלוני לצאת עמו מחוץ למועדון שם חזר ואיים עליו, ולבסוף הכניס את ידו לכיסו של בן שיחו ונטל ממנו מכשיר טלפון. אולם, המערער לא הסתפק בכך, והוא שלף סכין ושב ודרש מפלוני 2,000 ש"ח ולאחר מכן תקף אותו, שרט אותו בצווארו והלם עם אגרופו בלסתו.

לאחר כל אלה הוזעקה משטרה למקום, והמערער התנגד למעצרו והוסיף לאיים על המתלונן, וגם מהשוטרים הוא לא חסך מלות תוכחה ואיומים. באישום זה יוחסו למערער מספר עבירות, וביניהם סחיטה באיומים ובכוח, שוד בנסיבות מחמירות, תקיפת שוטר, נשיאת סכין, ועוד.

בתום שמיעתן של הראיות הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות שיוחסו לו, ובעקבות כך דן אותו ל-30 חודשי מאסר ו-6 חודשים מאסר על-תנאי.

2.

בערעור שבפנינו משיג המערער על הרשעתו באישום הראשון, וכן על העונש שהושת עליו. אולם, לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטיעונים על פה, לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מן ההרשעה. לא נעלמו מעינינו דבריו של אלמוני אותם ציטט בא-כוח המערער, שלכאורה משתמע מהם כי הוא מסר את ארנקו מרצון. עם זאת, לשלמות התמונה ראוי להפנות גם לכך שבעדותו בבית המשפט נרשמו מפיו של אלמוני גם תשובות שונות. וכך לדוגמה אמר בעמוד 18 לפרוטוקול: " מדובר במגרש חניה, לא הכרתי את הנאשם, אך הוא ביקש את הארנק ונתתי לו כי פחדתי לא להגיע למצב שיתקוף אותי... פחדתי שאני אדקר, כמו שרואים בחדשות ". ובעמוד 19 נרשם מפיו: " לא התלוננתי כי הארנק לא יקר וגם נראה לי מיותר להסתבך בשביל הארנק עם אנשים שאיני מכיר וליצור בעיה בעתיד ". הנה כי כן, תמונת האירועים אותה הציע לנו בא-כח המערער שונה בתכלית מהתמונה שהיתה בפועל. ובמלים אחרות, המערער פנה לאדם שלא הכיר עד אז, ודרש ממנו למסור לו את ארנקו מבלי שהיתה לו טענה כלשהי לזכות בארנק. נטילת רכוש הזולת בנסיבות אלו כמו זועקת שהיא נעשתה שלא כדין, ואם נדרשה ראיה נוספת לכך, היא מצויה בהכחשתו של המערער כי הארנק שנמצא מחזיק בו שייך למתלונן, ולעניין זה הציע גרסאות שעתה שוב אין ספק כי הן כוזבות. כך לא נוהג אדם מן הישוב שלידו הגיע רכוש של הזולת בהסכמתו של האחרון, ולפיכך אפשר שתשובותיו של פלוני בבית המשפט בעניין זה מקורן בכך שהיה בגילופין (כגרסתו), או משום שגם בשלב העדות, החשש מפני המערער היה גדול מחובתו להעיד אמת.

באשר לערעור כנגד העונש – גם בו לא מצאנו ממש. המערער חטא בהתנהגות בריונית תוך שהוא משליט את חיתתו על הזולת, ולצורך כך לא נרתע מלהשתמש בכוח. באותו אופן הגיב גם כאשר הגיעו שוטרים לזירה, ואפילו בתחנת המשטרה הוסיף להפנות איומים לכל עבר. בנסיבות אלו העונש שהושת עליו אינו חמור כלל ועיקר, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.