ע"פ 6906/04 דני מרציאנו נ. מדינת ישראל

לפני בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה, מיום 14.6.04 (ת.פ. 417/03), אשר על-פיו הוטל על המבקש עונש של עשרים חודשי מאסר בפועל ושנים-עשר חודשים מאסר על תנאי.

העובדות העומדות ברקע הדיון שבפנינו הן כדלקמן:

ביום 16.2.04, הורשע המבקש בבית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' סוקול) על-פי הודאתו בכתב אישום מתוקן, המייחס לו עבירות בנשק לפי סעיפים 144(א) ו- 144(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וכן עבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

בא-כוח המבקש ביקש מבית-המשפט המחוזי לעכב את ביצוע גזר-הדין. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה ועיכב את ביצוע גזר-הדין בארבעים וחמישה ימים, בכפוף לחיוב המבקש להמציא ערבות של שני ערבים בסך 7,500 ש"ח כל אחד להבטחת התייצבותו לריצוי העונש. כמו-כן, הוצא כנגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ.

על גזר-הדין של בית-המשפט המחוזי ערער המבקש לבית-משפט זה. במסגרת ערעורו, מבקש הוא לעכב את ביצעו גזר-הדין. עיקר טענת בא-כוח המבקש הוא, כי סיכויי המבקש בערעור טובים וכי לאורך המשפט שהתנהל בבית-המשפט המחוזי, לא הוגבלה חירותו של המבקש.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה (להלן: המדינה), כי אין מקום לעיכוב ביצוע גזר-הדין, שכן נסיבות המקרה חמורות מבחינת מסוכנותו של המבקש והחשש לביטחון הציבור, שכן המבקש נתפס מחזיק בכלי נשק קטלני ואף עברו הפלילי מלמד על מסוכנותו. עוד מוסיפה וטוענת באת-כוח המדינה, כי להערכתה, סיכויי הערעור על גזר-הדין אינם בעלי פוטנציאל רב ואין בהם, לדעתה, כדי להביא את ערכאת הערעור להתערב לקולא בעונש שהוטל על המבקש.

החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

כלל ידוע הוא, שאין בעצם הגשת ערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע גזר-הדין. עיינתי בגזר-דינו של בית-המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור. מבלי לנקוט עמדה בדבר סיכויי הערעור, לא שוכנעתי, כי המקרה שבפניי נמנה עם אותם המקרים העשויים להצדיק עיכוב ביצוע עונש מאסר בשל ערעור תלוי ועומד. המבקש הורשע בתיק דנן בעבירות בנשק ובעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. כמו-כן, למבקש עבר פלילי, הכולל חמש הרשעות בעבירות רכוש, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, חבלה חמורה ואיומים. המבקש כבר נדון בעבר למאסר בפועל בגין עבירה של גרימת חבלה חמורה. תקופת מאסר של עשרים חודשים, אשר הוטלה על המבקש, אינה תקופה קצרה במיוחד, אשר בה יטה בית-משפט זה לעכב א ריצוי העונש אך בשל החשש כי עד להכרעה בערעור ירצה המבקש את כל עונשו או חלק ניכר ממנו. יתרה מכך, גם מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית-המשפט המחוזי עולה, כי המבקש נעדר תובנה למשמעות מעשיו הפליליים ובסופו של התסקיר לא באה המלצה. כידוע, נקודת המוצא של בית-המשפט, כאשר הוא בא להחליט בבקשה לעיכוב ביצוע עונש, אמורה להיות האינטרס הציבורי, הדורש אכיפה מיידית של עונש המאסר. בענייננו, שיקול המסוכנות והחשש לביטחון הציבור הם בעלי משקל רב לעניין עוצמת האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר (ראו ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 241, 277; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ו- 3 אח' , פ"ד מח (1) 302, 330).

אשר-על-כן, ובהתחשב בנסיבות המקרה, בחומרת העבירות, באופי הערעור ובאורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש, אין מקום לעכב את ביצוע גזר-הדין.

הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין נדחית.

על המבקש להתייצב ביום 15.8.04 בבית-המשפט המחוזי בחיפה לא יאוחר מהשעה 10:00 לשם תחילת ריצוי עונשו.

המזכירות תקבע את הערעור לשמיעה בהקדם האפשרי.