פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט
לערעורים פליליים
ע"פ
6910/09
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט נ' הנדל
המערער:
איברהים הדרה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר הדין של בית המשפט
המחוזי בבאר שבע מיום 2.7.09 בתיק פ' 8282/08 שניתן על ידי כבוד השופט נ'
זלוצ'ובר
תאריך הישיבה:
כ"ד באדר התש"ע
(10.3.10)
בשם המערער:
עו"ד נסאר מוסטפא
בשם המשיבה:
עו"ד יעל שרף
פסק-דין
השופט נ' הנדל:
1.
המערער הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בביצוע עבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333+335 (1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). ערעורו מופנה נגד חומרת גזר-הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק פ' 8282/08 (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר ) אשר הטיל עליו את העונשים הבאים: שלוש שנים וחצי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירה בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין.
בכתב האישום המתוקן בו הודה המערער- לאחר הסדר טיעון ביחס לעובדות בלבד – נטען, כי בתאריך 27.11.2008, סמוך לשעה 17:30, עת עבדו המערער וסברי עסא (להלן: המתלונן ) יחד במסעדת "ליסה דגים" (להלן: המסעדה ), נתגלע בין השניים ויכוח, במהלכו ניגש המערער למתלונן, שלף סכין יפנית ודקר אותו בפניו ובצווארו. המערער ניסה לדקור את המתלונן פעם נוספת בפניו, אך משניסה המתלונן להתגונן, להב הסכין פגעה אך בידו. המתלונן הסתובב כדי להימלט, אולם המערער דקר אותו בגבו ודלק אחריו עד שהראשון נתפס ע"י יעקב בן שושן, עובד נוסף במסעדה, אשר נטל את הסכין מידו של המערער. כתוצאה מהאירוע, נחבל המתלונן ונגרמו לו חתכים בפנים משמאל באורך של כ- 10 ס"מ ; חתך נוסף מתחת לצוואר משמאל וחתך עמוק ביד שמאל שפגע בגידים.
גזר- דינו של בית-המשפט המחוזי
3.
בבואו לגזור את דינו, התחשב בית-המשפט המחוזי בכמה נסיבות מקלות: הודאת המערער בעובדות כתב האישום המתוקן; הבעת חרטה מצדו על התנהגותו; גילו הצעיר בעת ביצוע העבירה; העדר תמיכה משמעותית בקרב בני משפחתו; עברו הפלילי הנקי; משך שהות המערער במעצר וכן קיום "הסולחה" בינו לבין משפחת המתלונן. עם זאת, הדגיש בית המשפט המחוזי את נסיבותיו החמורות של האירוע. צוין כי רק "בנס" הסתיים האירוע כפי שהסתיים וזאת אך בגין התערבותו של עובד אחר במסעדה אשר הניא את המערער מלהמשיך במעשיו. בית המשפט הטעים כי האינטרס הציבורי מחייב לנקוט בגישה מחמירה לפיה יש להעדיף שיקולים של הגנה על שלום הציבור והרתעה על פני שיקולים אינדיבידואלים.
טענות הצדדים
4.
המערער טוען, כי שגה בית-המשפט המחוזי עת הטיל עליו עונש המופלג בחומרתו ולא התחשב בנסיבות מקלות, כגון: התעמרות המתלונן במערער קודם לתקיפה; שימוש אקראי בסכין ששימשה כחלק מכלי העבודה במסעדה ולא ככזו אשר הושגה במיוחד על מנת לפגוע במתלונן; הימשכות האירוע זמן קצר, וכלשונו- "שניות בודדות" ולא "ארוך ומתמשך"; אי מתן משקל ראוי להעדר עבר פלילי, כמו גם להבעת חרטה כנה ואמיתית מצדו, לרבות עשיית סולחה עם המתלונן ובני משפחתו. לשיטתו, אין מקום לענישה הרתעתית אלא אך אינדיבידואלית.
מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בגזר-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערעור. בדיון בפנינו הבהירה כי בית המשפט המחוזי לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המערער במסגרת ענישה אינדיבידואלית ורכיב אינטרס הציבור אינו אלא בגדר הנחיה המתווה את גזר הדין.
דיון
5.
על בית המשפט, בבואו לגזור דינו של אדם, מוטלת החובה להעריך ולשקול נסיבות רבות ומגוונות, מצד אחד, חומרת העבירה ונפיצותה בציבור, הגנה על שלום הציבור וביטחונו, הרתעת העבריין ועבריינים בכוח והתגמול אל מול נסיבותיו האישיות של העבריין וסיכויי שיקומו מצד אחר. אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירה בה הורשע המערער. מבחינת תורת הענישה אין זה נכון לדון בעניינו של נאשם במנותק מאירוע הזמן והתקופה. האלימות המתפשטת חושפת את החברה במערומיה מדי יום ביומו. האלימות אינה מפלה בין עיר לכפר, בין צפון לדרום, ובין זקן לצעיר. בצוק העתים אין מנוס מלנהוג במידת החומרה היתרה, יותר משהעבריינים צריכים לכך - הציבור צריך לכך. אחת המטרות המרכזיות של הענישה הפלילית היא כאמור הרתעת עבריינים בכוח, ל"מען יראו וייראו". תופעה זו של "סכינאות" יש להדביר. המסר חייב להיות ברור, למען ידע כל איש ונער כי נטילת סכין כדי לתקוף היא נטילת סיכון – לא רק כלפי הקורבן, אלא גם כלפי העבריין בדמות הטלת ענישה מחמירה. במלים אחרות, 'תרבות הסכין' היא תרבות שלא ניתן לגלות כלפיה סבלנות (ראו למשל ע"פ 523/05 סלמה נ' מדינת ישראל
(29.12.2005); ע"פ 5022/01 מדינת ישראל נ' אטיאס , פ"ד נו (1) 856)).
הצורך להחמיר בעבירה הנדונה כמובן איננו פוטר את בית-המשפט מלבחון את המקרה הקונקרטי בצורה מידתית. נהפוך הוא. בדיקה כזו תביא להקלה מסוימת בענישה בתיק אחד ולהחמרה מסוימת בתיק אחר. בית המשפט התייחס לנסיבותיו האישיות של המערער, אותן מנה במסגרת ערעורו: היותו ללא עבר פלילי, חרטתו ולקיחת האחריות למעשיו, לרבות עריכת הסולחה בינו לבין המתלונן ובני משפחתו. בית המשפט אף התייחס לתסקיר שירות המבחן אשר המליץ בסופו של יום להשית על המערער עונש ממשי, תוך התחשבות בנסיבותיו האמורות כנסיבות מקלות. עורכת התסקיר התייחסה לאישיות הבלתי מגובשת של המערער ולנטייתו להתנהגות אימפולסיבית. טענתו לפיה הוא "נקלע" לסיטואציה וכי היה מקום להעניק משקל לסערת הרגשות בה היה מצוי להבדיל מתכנון מוקדם מראש לפגוע במתלונן, אין בה כדי להועיל לו ולעמוד ל"זכותו". תיאור נסיבות המקרה מלמד על הדחף והקלות הבלתי נסבלת בשימוש בסכין, תוך כניעה ללהט היצרים – במובן כל דאלים גבר. המדובר באירוע חמור וקשה. המערער לא הסתפק בדקירה אחת, אלא ניסה לדקור את המתלונן שוב ושוב, חרף ניסיונות ההתגוננות של המתלונן, לרבות מנוסתו מהמקום, שעה שהמערער דולק אחריו. הקורבן אובחן כסובל מחתכים בצד שמאל של פניו באורך של כ- 10 סנטימטרים , חתך נוסף מתחת לצוואר וחתך עמוק ביד שמאל, שפגע בגידים. צדק בית משפט קמא שאלמלא התערבותו של אחד העובדים במקום, הפגיעה במתלונן עלולה הייתה להיות חמורה פי כמה. ככלל, הניסיון מלמד כי דקירה בסכין היא אירוע שיודע אתה את תחילתו ואין אתה יודע את סופו.
6 .
בשקלול כל אלה, אין לומר שהעונש חמור, אלא יש בו להתחשב הלכה למעשה בשיקולים לקולא שציין הסנגור. הייתי מציע לחבריי להורות על דחיית הערעור.
ש ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט א' רובינשטיין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.
ניתן היום,
כ"ה באייר התש"ע (9.5.10).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט