ע"פ 6923/09פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער, יליד חודש מרץ 1981, הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים, על פי הודאתו, בעבירות של מעשה מגונה בקטין, ניסיון למעשה מגונה ומעשה סדום בקטין. על כל אלה הוא נדון לשבע שנות מאסר ושמונה חודשים מאסר על-תנאי. הערעור שבפנינו מופנה כנגד העונש.

בכתב האישום בעובדותיו הודה המערער נטען, כי בתאריך 15.11.08 הוא פגש בקטין וקטינה ליד בית כנסת בו התפללו הוריו. המערער מסר לידי הקטין (יליד 2001) תוכי כדי לשחק עמו, ואת הקטינה (ילידת 1998) הושיב בכוח על ברכיו, והחל לחכך בה את איבר מינו. בהמשך, השכיב המערער את הקטינה על שולחן, ושב והתחכך בה באיבר מינה.

בחודש אוגוסט 2008 פגש המערער שני קטינים ילידי שנת 1999, וניסה לפתות את אחד מהם ללטף את התוכי מתוך כוונה לבצע בהמשך מעשה מגונה. משסרב הקטין להצעה, הכה אותו המערער ונצמד אליו עם גופו. כעבור חודשים אחדים פגש המערער קטין נוסף ליד בית כנסת, ישב לידו על ספסל, והחל ללטף אותו בכל חלקי גופו. לאחר מספר ימים, בשעת ערב, שב המערער ופגש קטין זה, והפעם פיתה אותו להצטרף אליו לטיול בסביבה. במהלך הטיול הוא הפשיט את הקטין מבגדיו התחתונים, נגע באיבר מינו, ובהמשך חיכך את איבר מינו בישבנו והחדירו לפי הטבעת שלו.

בערעור שבפנינו נטען כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער, כאשר סבר כי הדרך היחידה להתמודד עם מסוכנותו היא על ידי כליאתו. עוד נטען, כי המערער עצמו היה בעבר קורבן של עבירות מין; הוא שולב במערכת החינוך המיוחד, ושולב במסגרות שונות, אולם כבר בגיל צעיר החל חוטא בעבירות מסוג זה בגינן נשא בעונשי מאסר לא קצרים. נוכח זאת סבור בא-כוח המערער כי כליאתו החוזרת של המערער אינה מהווה מענה הולם, הואיל וגמול אינו שיקול יחיד בענישה, ויש לתור אחר אמצעים אחרים שיתנו מענה למסוכנות שולחו, לדוגמה, על ידי שימוש באמצעים המנויים בחוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006.

אין בידינו לקבל את הערעור. ההליך הפלילי לא נועד רק כדי לתת מענה למצוקותיו וחולשותיו של העבריין, אלא גם לגמול לו על מעשיו הרעים, תוך מתן דגש לאינטרס הקורבן. לא פעם אחת חטא המערער, וברשתו נפלו קטינים תמימים בהם ראה טרף קל לספק בו את סטייתו המינית. מערער זה מסוכן הוא, והדברים נאמרים ביתר שאת נוכח עברו הפלילי והעובדה שבכל פעם שניתנה לו הזדמנות להתהלך חופשי, הוא שב וחטא באותו תחום. אכן, גם לשיקולי שיקום מצווה בית המשפט לתת את דעתו, והרי מאמצים בכיוון זה נעשו בעבר בעניינו של המערער, אולם הוא לא השכיל לעשות בהם שימוש כדי לשנות מן היסוד את אורחותיו. נטען בפנינו כי המערער עצמו היה קורבן לעבירות מין, אולם דווקא ממערער מסוגו, שחווה את הייסורים הגופניים והנפשיים הכרוכים בעבירות אלו, היה עליו להקדים טיפול לסטייתו כדי למנוע גורל דומה מקורבנותיו. ולא זו בלבד שהוא לא נהג כך, אלא קרא דרור ליצריו וחזר וחטא גם לאחר שנשא בעונשי מאסר.

העולה מהאמור הוא כי לא גילינו חומרה או שגגה בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.