ע"פ 6930/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בחברות בהתאחדות בלתי מותרת ומתן שרות להתאחדות בלתי מותרת, מעשים המהווים עבירות לפי חלופות א' ו-ג' של תקנות ההגנה שעת חרום, 1945. מהעובדות בהן הודה עולה, כי בחודש אפריל 2005 גויס המערער לארגון החמאס, והיה אמור לבצע פיגוע התאבדות כלפי כוחות צה"ל שנהגו לנוע על ציר כיסופים. על פי התכנון היה המערער אמור לירות טיל לעבר הכוחות, ובהמשך לפתוח באש מרובה כדי לפגוע בחיילים. לצורך כך, נתבקש המערער לאסוף מודיעין על תנועת הכוחות, וכן לאתר פתח בגדר העוטפת את הציר. ואכן, במשך שלושה חודשים הוא פעל כדי לאתר פתחים בגדר, ואת אלה הוא צילם, ואת התצלומים העביר למפעיליו, במיוחד מרצועת עזה.

2.

בעקבות הרשעתו, דן בית המשפט המחוזי את המערער לעשר שנות מאסר, ועל עונש זה הוא משיג בפנינו. נטען, כי הציר עליו נתבקש המערער לאסוף מודיעין, היה בעת האירועים ציר מרכזי ושוקק, ולא ברור מהו אותו מידע שיכול היה המערער לאסוף ושלא היה גלוי לעיני כל; בית המשפט המחוזי השתמש, שלא כראוי, במונח "פיגוע התאבדות", אשר יוחד לפעילות עוינת שבוצעה בלבה של ישראל, ונועדה לגרום להרג של אזרחים. לא היה מקום לגזור מאותה הגדרה גזרה שווה לעניינו של המערער, שהנו אדם צעיר, תושב הרשות הפלסטינית, שאינו חב נאמנות למדינת ישראל, ושזכותו להתנגד לכיבוש; מהמערער לא נשקפה סכנה של ממש, והראיה לכך היא שכוחות הביטחון ידעו על פעילותו ועצרו אותו בתוך הרצועה; בית המשפט המחוזי גזר למערער את העונש המרבי הקבוע לצדן של העבירות, אף שנסיבות עניינו אינן מן הסוג שמחייב החמרה כזו; לבסוף, נטען כי ראוי היה שבית המשפט המחוזי יאמץ את רמת הענישה הנוהגת מזה שנים רבות בבתי הדין הצבאיים, והנופלת במידה ניכרת מזו אותה השית על המערער.

3.

אין בידינו לקבל את הערעור. המערער הצטרף לארגון טרור ופעל בשליחותו מתוך כוונה לגרום הרג בקרב כוחות הביטחון. אם נכונה השקפת המערער לפיה הוא זכאי להתנגד לכיבוש, כי אז הוא צריך להשלים עם חלקה האחר של המשוואה, לאמור, מדינת ישראל זכאית לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה מכוח הדין, כדי למנוע ממנו לבצע את זממו ולפגוע בחייליה. אכן, כוונות הפיגוע של המערער ושולחיו לא התממשה, אולם בנכונותו לרתום את עצמו לפעילות טרור מסוג זה, הוא חשף את מסוכנותו, ואת זו מצווה מערכת המשפט למנוע על ידי שליחתו לתקופה ממושכת אל מאחורי סורג ובריח. מכאן דעתנו, שגם אם היתה נהוגה בעבר בבתי הדין הצבאיים רמת ענישה מתונה יותר, אין מקום להתמיד בה נוכח התגברותם של יוזמות הטרור להן עדים אזרחי ישראל ותושביה בשנים האחרונות.

הערעור נדחה.